המחול של פינה באוש כאירוע

(פינה באוש הביאה לעולם צורת מחול אשר לא היה מקובלת קודם ונחשבת כפורצת דרך)


על פינה באוש כאירוע , או על הופעת מחול שלה כאירוע אשר לא ניתן לניכוס (לא ניתן לעשותו שלך במובן של אימוץ ללב או סוג של בעלות בגלל הבנה והכרה של הריקוד) ולכן יוצר ניכור או הרגשה של "ממול" , או של חוסר הבנה של כל ההתרחשות , חלק נכבד בגלל העדר נרטיב כאפשרות קיימת בהופעותיה . כצורת מחול השוללת מצופיה את יכולת הניכוס ולכן מאפשרת לתת להם יכולת לעמוד מול אירוע ולהבין את מהותו האמיתית ובכך להשיג הישג חסר תקדים כמעט אך החוזר ונשנה אצל כל אמן בן זמננו. אומן בן זמננו השייך לזמננו בכך שתפקידו לאפשר לצופה להשאר ברגע הפגישה כאירוע ממשי אשר לא ניתן להלביש עליו את עולמו שלו או את עצמו ובכך להשאיר את האירוע (הבימתי במקרה של פינה באוש ) כאירוע טהור המסוגל להביא לצופה את מהותו האמיתית ובכך להתוות אולי דרך להכיר את האמת באירועים אחרים. כמו בודריאר לפניה או במקביל אליה או כמו רותקו, כל אחד בתחום שלו.


ואולי זה הזמן ויש את האפשרות לשלב את אמירות שלושתם על הצבת אירוע מול פנינו, ודאי ניתן להביא עוד אמנים בני זמננו המבינים את תופעת האירוע , כדי להבליט את הופעת האירוע מול ציבור מתבוננים , אירוע שלא ניתן להתעלם ממנו כאירוע. לא כמו מקרה בנאלי שניתן להסביר אותו ולנכס אותו ולהפוך אותו לשלנו , כי ברגע הניכוס יורד המסך על האירוע כהתגלות מהות הדבר , האמת של הדבר.

בפאנל בערב פינה באוש לפני כשבועיים עלו לאוויר מספר אמירות שעניינן היה נסיון לתפוס ולהעביר הבנות על המחול של פינה (באוש , כמובן).

- "קילוף שכבות המשמעות הצרובות בגוף" – זה רעיון מעניין הנותן יכולת לצופה להגיע לאירוע מתוך פעילות אקטיבית ולא פסיבית שכן יש הבדל בין לקבל אירוע כתופעה שעדיין לא הספקת לנכס, להפוך או לספח אליה את המושגים שלך או להדביק עליה את הדימויים שלך , ובין להפוך תופעה קיימת לאירוע (לקבל את האירוע מתוך התופעה) על ידי קילוף המשמעויות הקיימות המוכרות הצרובות בגוף במובן שמוכרות וידועות שעליהן חוזרים כרפרטואר קבוע וידוע , כמקובל ודאי במחולות ותיקים כמו באלט קלאסי אך גם נראים לעין במחול עכשווי אם אינו מסוגל לקלף את שכבות המשמעות הצרובות בגוף ומשתמש בשכבות קיימות שוב ושוב, בעיקר מחוסר אומץ , אך גם לפעמים מחוסר חזון או חוסר יכולת לפרוץ דרך (שכן אין יכולת לראות דרך חדשה בלי לפרוץ דרך חדשה במקום שלא היה אפילו משעול לפני כן). אירוע הופכים לכזה על ידי עבודה חוזרת ונשנית של הורדת הקונוונציות, המוסכמות , הפיכת מובנו של הידוע ונסיון לחדור לעולם שבו כל הידוע לנו מופיע כהפוך למושגים ולדימויים שלנו, ניתן אפילו להגיד שיש כאן ניסיון לחדור לאותו עולם עלום , שממנו מגיחים כל האירועים והרעיונות המתגלים באור יום של עצמנו לעינינו.

- "תיאטרון של התנסות" – יש כאן יותר מאשר התנסות גרידא , שהרי התנסות גרידא יכולה להיות חזרה על נסיון קודם , במקרה טוב בשינוי מה ובמקרה הפחות מוצלח חזרה על נסיון העבר. נחוצה כאן לא התנסות אלא זריקתנו לתוך תהום , לתוך מעמקים לא ידועים לתוך עולם לא מוכר , לשבור את מחיצת נסיונות העבר , להגיע אל מעבר לנסיונות , לנסות לוותר מראש על מהלכים ידועים על מחשבות ידועות ולהגיע לתיאטרון חדש שאין בו התנסות , שיש בו דבר לא ידוע, לא ברור, שיש בו הליכה באפילה ונסיון לתפוס משהו בתוך החושך , שכל תפישה חדשה תיעשה באקראי (מתוך הכרת כוחו של האקראי) במקרה של דבר חדש, או תשען על קילוף משמעויות הצרובות בגוף או בתודעה או בידיעה.


- "לחולל את שלא ניתן לדבר" – כאן יש חזרה מסויימת על רעיון קיים של לבצע דבר שלא בוצע קודם לכן ולכן להתגבר על מגבלות ומחסומים , במקרה זה של התודעה האישית עצמה. ניתן גם לבטא את הרעיון במקרים של אומנויות אחרות , לצייר את שלא ניתן לדבר , לצעוק את שלא ניתן לצייר ולשורר את שלא ניתן לחולל, ובעצם כל מדיה היא מדיה נכונה לעצמה ויש לה יתרונות שלא קיימים באומנות אחרת , זה הרעיון הבסיסי. ומכיוון שהתקשורת העיקרית בימינו נעשית באמצעות הדיבור , אך שמגיעים לגבולות ההבנה באמצעות דיבור מגיעים גם למצוקה שהדיבור לא יכול לפתור אותה ואז מגיע האומן הרגיש למצוקת הביטוי בגבולות של הדיבור והוא חושב שישנם נסיונות שהדיבור לא יכול להעביר אותם והמחול יכול, המחול יכול כיוון שבתנועות הגוף ובהבעותיו ניתן לערבל הרבה רגשות ומחשבות שהדיבור לא מסוגל או כיוון שהרבה פעמים הדיבור עצמו גורם ליצירת עולם פנימי אצל השומע מכוחו הוא מכוח השפה התיאורית , או שהדיבור של ימינו ואולי כל הדיבור של האנושות עדיין לא הגיע לדרגה כזאת של ביטוי המסוגל לערבל מחשבות ורגשות כמו שהריקוד של פינה באוש ובעקבותיה עוד טובים אחרים מסוגל לעשות לצופה. יש כמובן את האובייקטיביות של איבר החישה השונה המסוגל להעביר תחושות שונות מאשר איבר תחושה אחר. בריקוד איבר התחושה העיקרי הם העיניים אשר רואות את שלא ניתן לראות , כפי שהאוזן בהקשיבה למילים או לדיבור באשר הוא קולטת (לא האוזן הפיסית אלא התחושתית הרגשית החושבת) את אשר מעבר לדיבור ולצליל , למעשה קולטת את אשר בין הנאמר , ובין הניואנסים הנאמרים. העיניים אשר רואות את אשר לא ניתן לראות הם עיני התחושה המביאה את המרווחים שבין התנועות , את הקשר הרגשי או אפילו המחשבתי שבין תנועה לתנועה , שבין תנועת רקדן לתנועות של הרקדנים האחרים באותו זמן או בזמנים אחרים כהמשך לתנועות שהיו או במנותק מהתנועות שהיו , יש גם תנועות החסרות ג'סטות תנועות שבכוונה או לא בכוונה מחסירות את המובן הברור או את האפשרות לפרש תנועות מתוך ידע קודם , ניתוק השרשרות שיכולות לחבר בין תנועה לתנועה בין רקדן לרקדן או רקדנים , ניתוק מובן שיכול לבנות צופה בחברו לעצמו סיפור פנימי או מובן פנימי. הריקוד הזה אינו, במכוון , מביא את הצופה לתחושה נוחה , לתחושה אפשרית של פתרון של קטרזיס, הריקוד הזה מביא את הצופה ורצוי כל פעם מחדש , למאבק של בנייה מתוך הריסות או בנייה מתוך לא-קיים , בנייה מתוך האוויר , חציבה של ליבני בנייה מתוך כלום. יצירה של משהו מתוך האיין, יצירה עצמית הבאה כהד או כתגובה ליצירת הריקוד שלא ניתן לדבר.


- "איפה הטוויסט כשאין טוויסט" – גם כאן האדם מחפש את הטוויסט שיצירת המחול , והטוויסט הוא כל מפנה במחול היכול ליצור דיבור פנימי בנפש הצופה, ומכיוון שהיוצר האמיתי לזמן זה כמו פינה באוש , לא מביא טוויטס בריקוד, טוויסט הבא לנוחיותו של הצופה , לאפשרות של אחיזה בעוגן כלשהו , אפילו עוגן בחלל, הרי שכאן הצופה חייב ליצור מתוך עצמו באין גירוי חיצוני אלא גירוי שאין לו מובן מפורש , ואם יש לו מובן הרי הוא מוסתר באמת מעיני הצופה. לא כי מישהו מציג חידה מספיק טובה שלא ניתן לפותרה ברגעים ראשונים , אך עם מאמץ והתמדה ניתן בכל זאת לפתור אותה , אלא כי מישהו מציג כאן מצג שלא אמור להיות לו פתרון , לא אמור להיות לו טוויסט ולכן אם יווצר טוויסט בנפש הצופה , לא יהיה זה כתוצאה של טוויסט על הבמה אלא למרות שאין טוויסט על הבמה. וזה מתקשר לנאמר בפסקה הקודמת .


- "הריקוד הוא ליצירת אווירה (כאשר אין נרטיב), האם הכל נאמר דרך האווירה?, האם האווירה מדברת?" – השאלה כאן עבִירה למדיי והיא באה לפצות את הבנת הצופה בהיעדר נרטיב בריקוד . היא מנסה לפצות את הצופה שהנאמר בריקוד אל לו לחפש בו נרטיב , תשועתו תגיע מהאווירה , וכאן מגיעה שאלה שמשנה את הכיוון של המשפט הראשון , או שיכולה לשנות את הכיוון של המשפט הפותח , והשאלה משאירה שתי אפשרויות מבלי להגיד את דעתה , האם הכל נאמר דרך האווירה והתשובה יכולה להיות כן (כפיצוי על העדר נרטיב) או לא , כי כפי שאין נרטיב ביצירה במכוון , כך גם לא תיבנה אווירה שתגיד הכל לצופה במקום הנרטיב. צורה אחרת של אמירה, לא דרך נרטיב אלא דרך אווירה , צורה מקובלת למסור אמירה , כבר במודרני. ואם אנו דבקים בקו שנאמר לפני משפט זה הרי שאמירה דרך אווירה אצל פינה באוש הוא דבר שלא קיים אלא כאשליה אצל הצופה שחפץ שהכל ייאמר לו ואחת היא לו , דרך נרטיב או דרך אווירה. החיים האמיתיים הם קלים פחות ואומרים , שום דבר לא יאמר לך כאן מבין השורות , אתה הוא זה שיצטרך למצוא האירוע כאן , אם כאירוע ראשוני מכיוון שאין לך כלים לפגוש אותו , או כאירוע שאתה מגלה אותו באופן אקטיבי על ידי כך שאתה מקלף מעליו את השכבות


- "היא מתאמצת בלא להגיד לקהל" - במקום מתאמצת , הייתי אומר היא בוחרת במכוון לא להגיד לקהל , היא יוצרת בצורה נפלאה חוסר אמירה לקהל, היא יוצרת חוסר אמירה לקהל אשר בגלל הצורה שהיא נעשית , תורמת יותר לקהל שמוכן ליצור דברים בפנימיותו לא כראי לריקוד הבא מבחוץ אלא כזרזים לתהליך לא ידוע מראש ולא מתוכנן מראש (זרזים כידוע מתאימים בדייקנות כל אחד לתהליך מסויים ולא אחר) יש כאן מתח שהזרז כאן ישחרר תמונות פנימיות שלא ניתן לנחש מראש את צורתן וכיוונן , כיוון שאין קשר כזה. והגדולה של פינה באוש היא להגיד , אינני יודעת למה יגרום הריקוד לי והייתי רוצה שלכל אחד ואחד יגרום הריקוד שלי לתגובה שונה לחלוטין, ליצירה פנימית של עולם אחר משל משנהו. הגדולה של פינה היא דווקא בהצלחתה ליצור נכונות כזאת אצל קהלה.


- אבל זה באמנות העכשווית , מה שמראה האמן צריך להיות השתקפות עצמאית של הצופה . האמן נותן תשובות עצמיות ליצירה , לא פומבית, האמן מתפייט עם עצמו ומשאיר לצופה את מעשה האוננות , את הסיפוק עצמי . כאן מרשה לעצמו האמן להיות אגואיסט עד הסוף


- "האמנית אינה מספקת תשובות , היא מספקת שאלות" , השאלות הללו נשאלות במישור הקונגניטיבי , במישור אחר היא מספקת או יוצרת רגשות ומחשבות במערבולות , שם צריך הצופה לייצב את עצמו על ידי המצאה עצמית.


- אירוניה - מי שקובע את סיום הפאנל האמנותי המכובד של פילוסופים , כוריאוגרפים במאים, מומחי אותנטיקה ומנחים הוא השוער הדוחק בכולם ללכת כי הוא רוצה כבר להיות בבית וצריך לסגור את האור והדלתות לאחר שהקהל מסתלק.