הרבה פעמים כל שהוא תנועה חיצונית אצל חיות, אצל האדם הוא תנועה פנימית. תנועה פנימית היא תנועה שאינה קורית באופן חיצוני אך אדם מודע מרגיש בה.
לדוגמה, הרבה חיות מסובבות את אוזניהן לכיוון קול/רעש כלשהו.
התהליך הוא שקודם קיים צליל ואז האוזן מופנית מתוך אינסטינקט (שגם הסיבה לפעילותו מעניינת בפני עצמה. שאלה אחת, האם זה תהליך אקטיבי או פסיבי או אקטיבי ואז פסיבי. כלומר, היתה תחושת צליל עמומה, האוזן הסתובבה לקבלת עצמה אופטימלית ואז נשארה באותו מקום לקליטה פסיבית של השמע.
אצל האדם אין את מנגנון סבוב האוזן, אבל התחושה הפנימית קיימת. להתכוננות הפנימית יש תחושה של פנייה לכיוון הרעש. רק כשהאוזניים מבשרות על השמע, הראש מסתובב אך בעיקר בגלל שתי סיבות.אחת היא לקבלת שמיעה אופטימלית והשנייה כדי לראות את מקור השמע.
לעניין השמיעה האופטימלית שמתי לב מנסיון אישי שאני רוצה לדעת כיוון של צרצר אני מזיז את ראשי (ולכן את אוזניי) עד שאני מקבל תחושה מכסימלית של שמיעה. אני מציין את הדוגמא כי בד"כ, צליל הצרצור הוא בתדירות חודרת וחזקה ולכן הזיהוי הוא מספיק גם ללא הכוונה, מה עוד שבד"כ אנו מוותרים על ידיעת מיקומו של הצרצר כי זה לא נורא חשוב וגם כי הוא נעלם מן העין ברוב המקרים.
השמיעה (אולי כמו רוב החושים) מחברת מגשרת בין התופעה החיצונית ובין התופעה הפנימית.
הרבה פעמים נהוג לחשוב שהחיצוני גורר את הפנימי אבל אני רוצה לטעון ששתי התופעות הן עולם אשר חי כל הזמן (וישן כאשר אנו ישנים) ולכן על מנת שתופעה חיצונית תתקבל בפנימיותנו בפנימיות שלנו קיים עולם עם כל תופעות השמיעה שאספנו בחיינו וכשקיים צליל חיצוני, הוא פוגש בעזרת האוזן והתחושה שהיא מעבירה לפנימיותנו צליל פנימי. כשהצלילים קרובים או כמעט זהים, יש הרגשה של שביעות רצון, אפילו הנאה ומין שלמות פנימית (יש הרבה תאורים קרובים לחווית ההזדהות הזאת). הדבר ניכר בשמיעת מוזיקה מוכרת ושמיעת קול של אדם אהוב.
כל זה על קצה המזלג.
