תודות 

תודה לך שילדיי בריאים וטובים, תודה לך שאינך בודק ובוחן אותי בנכות של... , פגיעה ב... , חוסר יכולת של יקיריי. תודה שאינך הופך אותי למודל חיקוי לאומץ לב, לדבקות במטרה, למאמץ עיקש, ללוחם ללא חת בטחנות רוח. תודה שאינך חושף את הגיבור שבי (כי כנראה אינו שם) ותודה שאינך בוחן זאת.

 תודה לך שהנחתת עליי כאבים שהיה בכוחי לספוג, תודה לך שיחד עם הכאבים ויחד עם המכות שבדרך גם נתת לי רגעי מזל גדולים שמתוכם אמרתי " יש אלוהים". תודה שתקופה עשית אותי אהוב,  נחשק ונתת לי בטחון מול האחרים מתוך בור שחור של חוסר בטחון, תודה שנתת לי לגעת בכל אלו ולדעת שדברים כאלה קיימים ואפשריים.

תודה שנתת לי גוף נוח וטוב שאוכל לנוע בבטחה שאוכל לרקוד בהנאה שאוכל להרגיש שביבי תנועה נָעֳלָמִים לדעת שיש כאלה ולשאוב ידע נסתר מתוכם.

תודה על המון רגעי הבנה, רגעים שבהם הייתה נגיעה ברוכה, רגעים בהם ניצת לו זיק.

 תודה על רגעים שכבר מאחוריי, רגעים שאיני יכול אפילו להעלותם על כתב, הניצבים מולי בכל רגע מחיי, עד סוף חיי.

תודה שלא נתת לי בטחון עצמי שלא לומד מאף אחד, כזה שאין לו שגיאות, כזה שאין לו פקפוק.

תודה על כך שכל פעם אני צריך לאסוף מחדש את מחשבותיי, את הידע שלי, בשביל להפיק תשובה לילדיי, לשואלים, לעצמי. שכל פעם זו התחלה חדשה, כי אין בי זיכרון של ידע.

תודה שאתה נוטה לי חסד ומבט טוב למרות שאיני מצליח לאהוב היכן שאהבה מתבקשת, ומרשה לעצמי לפגוע, להיות קטנוני, להיות עוין ועוד לא למדתי למחול ולסלוח על אף הלקחים שהנחתת עלי, תמיד ירא מהרגע שכל הדברים שאיני מצליח לעשות יטפחו שוב בפני.

 תודה שעשית אותי עיוור כלפי אהבה המופנית אלי שלא תהיה לי ברורה שלא תהיה מובנת מאליה, תודה שחסכת ממני את הגאוותנות המגיעה עם מתנות כאלה, תודה על עוורוני המשאיר אותי ממשיך לגשש ללא בטחון במצבים שאיני רואה מראש. תודה על שאני אסיר של כל קרן  חסד, ושל כל מי שמחייך אליי, על כך שליבי פועם שם בשמחה.  תודה גם על מצבים שלא מחייכים אלי, שלא זורח מולי אף חסד, ברגעים  שמעיין הטוּב והאהבה נראה חרב.

 תודה שעולמי הקטן נראה שליו רוב הזמן שמשפחתי בטוב שגדלתי על ברכי אמא  מופלאה. שגדלתי בין שדות חיטה זהובים בעמק ירוק. שהידסתי במטח גשם, מתחת למעיל גשם משעוונית, עם מגפי גומי שחורים המתלכלכים עד גערות. על נטיפי קרח תלויים מברז מים בבוקר חורפי וקר ומסלול שכבשתי בשדה קוצים גבוהים, הנותן מַחְבּוּאָה ומקום לעולם דמיוני. מקום של ילדות, של מצע רקבובית לחה בין שיחים והריחות הנודפים מהם שנדבקו בי לנצח. תודה על ילדות קסומה ועצובה בכפר של ילד חולם. 

ושוב תודות רבות על רגעי חסד בצמתים מרכזים בחיים, תודה על מעיינות רבים מהם יונק אני את המשך הדרך, מתוך תקווה להחזיר לעולם חלק מתוך שהענקת לי.

משתחווה בהכנעה, בתודה מכל נים בי.

 

                                         פורטרט של אהבה

 

הוא אוהב אותה, כשהוא רואה אותה, ליבו פועם בשמחה והשמחה משתרגת לתוך גופו

ומגיעה לכל חלקיו בזימרה מענגת .

לפגישה היא מביאה חיוך שיש בו רב תבלינים גם יחד. יש בו שמחה, יש בו עליזות, ניצוץ,

יש בו משהו מהציניות הקלה והחלקה שלה, יש בו המון מחכמה שמסתכלת בהבנה של המצב אליו הגיעה, יש הסתכלות מקיפה של כל הנוכחים ומין הודיה לכולם שהם שם ושמחים. יש גם התכנסות במין נאיביות מתוקה, למרות שאינה נאיבית כלל ( ציניות כבר אמרנו). היא מאותם אנשים שלא צריך להסביר להם כלום, הבנה מבזיקה בעיניה החל מהמילה השנייה של המשפט, היא יודעת אם באמת התכוונת לכל מילה, אם השקעת את נשמתך בנאמר או שמא הוא מהול בציניות לשים ללעג קל איזו דעה קדומה המושרשת היטב בקהל השומעים. היא אף פעם לא אומרת "רגע, התכוונת לזה באמת או ש?..."

היא אוהבת לצחוק על מצבים שנראים רציניים ובאמת כל שיש בהם הוא ערבוב של דעות קדומות שנפגשות באירוע חדש ואין למצוא שם היגיון של אירוע אלא השתקפויות מבולבלות של רגשות שזה עתה עלו ממעמקים וממקומות לא ידועים בנפש, שעליהן כל אחד מתווכח בחירוף נפש (ובפחד פן יעלם) עם השני (קורה? המון!).

 

היא בקרירות מתוקה ומרגיעה של קרטיב ביום שמש קופחת, מעבירה משפט מושחז על הסיטואציה ומביאה את השקט לסביבה ואת החדווה הבוקעת שכשנתקלים בדבר חכמה.

כן, זהו. יש לה חוכמה של זקנים ברוח צעירה. יש אכן משהו בנשמה שלה שראה הכל והבין הכל, יודעת להסתכל בסלחנות ולהביע שקט על כל התלהבות התלהמות והתלהגות, והרי היא מסלקת אותם מעל דרכה ברוח חפצה, במין שלווה שלא מאבדת דרכה  ממכשולים בדרך.

 

צניעות גופנית חזקה ומן השתדלות לא להכנס לתחום הגופני לא בשיחה ולא במחוות.

אם יש חיבוק, אז זה מישהו המחבק אותה. היא כאמור הייתה רוצה להשתחרר מהחיבוק ולהסתכל עליו ממרחק סביר שיש בו את ההגנה שהיא צריכה.

יחד עם הכל יש בה את הצורך בהגנה עצמית, מין חכמה עתיקה שלא מגיעה ( תודה לאל) עם גאוותנות של חכמה או הבנה טובה יותר מאחרים. היא שומרת על עצמה ומסתכלת טוב סביב בכל סיטואציה על מנת שלא תיקלע לרגע שאין בו שליטה, ואז לא תדע מה לעשות. זאת למרות שבמהלך חייה וודאי רכשה מיומנות התגוננות ויציאה ממקומות מסוכנים, רבים ומגוונים, ומתאימים לסוגים שונים של מצבים. אז, גם במצבים משתנים היא מפעילה את המנגנונים שלה ויוצאת (בוודאי באנחת רווחה) מהמצב הבלתי צפוי, הקרוב מדי או חושפני מדיי.

גם את גופניותה אינה אוהבת לחשוף ותמיד תראה אותה מכוסה כדבעי , שרוולים (מה ההיפך ממופשלים) ארוכים וכפתור עליון בחולצתה הסגור תמיד ולא מאפשר הצצה חטופה ולא רצויה למקומות שהמחבוא טוב להם.

 

היא נשואה ואֵם  וכל חייה קלועים יפה בין חובות לזכויות בין בעל לחברים בין בית לעבודה, וכאמור כל אלו לא יכולים למנוע ממנו נביעה איטית של אהבה אליה. זו אהבה שאינה תלויה בכלום. אינה תלויה בעבר ואינה תלויה בעתיד. זו אהבה שנשמרת בזמן, זו אהבה שניצתת בפגישה שוב ושובה, זו אהבה חד צדדית אולי, אך ללא כאב לב. זו אהבה של שמחה טהורה מתפרצת.

זו אמנם אהבה של גבר לאשה, אך יותר זו אהבה שיוצאת בשמחה ובעליזות, אהבה המערבת עיניים ולב ואוזניים, זו לא אהבה המערבת חושים אחרים העלולים לעכור את זכותה. זו אהבה שמבחינתו לא תלויה בזמן ובמשאלת ליבו, שתישמר לעד.  

 

                                    קצת על כאב

 

אנשים מוותרים על צמיחה בוותרם על הכאב.

מי אשר שואף לצמוח אם במודע או שלא מודע , אינו יכול במודע או שלא במודע לוותר על הכאב בחייו.

איני מכיר זבל טוב יותר לצמיחה מאשר כאב , וכל כאב טוב לשם כך. כאב קטן, ענק, כאב ממוטט, כאב דוקר, כאב פתאומי, כאב מתמשך, ממש כל סוגי הכאבים (איזה סוגי כאבים מניתי כאן בכלל?). האם ניתן להגיד,לספר מהו כאב? מהו הדבר שצובט את הלב, שמשניק את הנשימה

שלופת את הנשמה. גם אהבה צובטת לב, משניקה נשימה ולופתת נשמה, אז מה ההבדל, מה ההבדל המהותי כל כך שביניהם מפרידה תהום אינסופית המכריזה שונים אתם ( אני סבור שאהבה היא כִּפְרִי בעוד כאב הוא כְּזֶרַע).

 

יש הרבה אנשים ששואפים לצמוח,  הם מרגישים שאפשר יותר, שעדיין לא מוצתה צמיחתם, יש עוד לאן ללכת שעוד לא הגיעו, גובה הצמיחה עדיין מראה על נומך שלא ניתן להתפשר עימו. רוצים יותר, גם רואים אחרים שצמחו גבוה יותר, שומעים אותם, קוראים אותם וגם פוגשים אותם לפעמים.

 

הרבה אנשים נידון לאי ספיקת צמיחה ודיים בכך.  אללי של מי שחלקו אינו איתם, צמיחה זו אינה קלה.

לצמיחה זו לא מספיק רק מזון של ידע, של קריאה, של סיפור לילה. לא מספיקה חוויה של סופשבוע בסדנת צמיחה, הארה, הבנה, חדירה ופיתוח.

הצמיחה נובטת על קרקע אחרת לגמרי במקום אחר. צמיחה מסוג זה נובטת על קרקע של כאב

כאב חוזר, כאב חדש, כאב שמשאיר פצע וכאב שממאן להגליד.

 

אם צריכה לבוא צמיחה יבוא כאב, הכאב יכול להיות כאב של נפש, וכאב של גוף

כאב בנפש יכול להיות כאב חדש או כאב ישן, גם כאב מפעם פעם, אולי מחיים אחרים במקום אחר.

בכאב גופני חושבים על כאב חדש אולי על פציעה, תאונה, על ידי מישהו אחר. אך גם יכול להיות כאב שנובע ממשהו ישן בגוף, משהו שצמח ומפריע מפריע וכואב בכל מיני מקומות בגוף, גם במקומות שלא שערת שקיימים.

יש כאבים עם סבלנות של שנים, יש כאבים שצועקים עכשיו, מי אמר שהעולם אינו מגוון?.

 

אם יש שטח בו לא הייתה צמיחה יבוא הכאב שוב ושוב באותו מקום כאומר, לא שמת לב אליי

באתי להגיד לך משהו, באתי להטביע בך, לצרוב בך את ההבנה האמיתית .

גם יש כאב חדש שאומר, כאן שדה בור של נשמתך. בשדה זה לא בקרת, לא שזפת עיניך במקום זה. המקום מחכה שתסתכל עליו, שתכוון אליו את אלומת תשומת ליבך , שליבך יהיה מכוון עליו. ברגע שהאלומה מכוונת למקום שעדיין לא בקרת בו, שם תרגיש כאב. כמו עור רגיש אחרי חורף הנחשף לשמש מדברית, המקום שורף במגע עם האור הלבן החושף. והשריפה הכואבת מודיעה לך, כאן יש מה להגיד לך, עדיין לא היית כאן, מחכה לך כבר הרבה זמן, אתה תשים לב אליי.

 כי ברגע שהארת את המקום, אף אם תפנה את הזרקור למקום אחר, מקום זה נשאר מואר, לעולם אינו חשוך יותר. כמו זרחן המאיר גם בִּפְנוֹת ממנו האור, כך מקום כאב זה מכריח את עיני תשומת ליבך לחזור ולדבר עם הכאב.

כְּשכאב מופיע יש לדבר איתו להבין בשל מה הגיע, להגיד מה, ישר בעיניים. הוא שם ולא יזוז עד שתדבר איתו. הבחנת בו ולא דיברת, הוא שם. יחכה לזמן אחר, למאורע אחר ויכה בכאבו שוב ושוב, עד שתבין. עד שתבין ולא תתעלם, עד שתבין ותשא את הכאב על כפיים, תביא אותו לתוך ליבך . באמת לתוך ליבך . כי רק כְּשייטמע הכאב בלב, באורח פלא יהפוך הכאב להבנת הלב. כל כאב שמובא לתוך הלב הופך כבמטה קסם להבנה , לידיעה להשלמה, השלמת החסר והשלמה עם מצב, עם אדם עם הורים עם מצב עם ארץ עם עליבות עם נוולות.

הבנת המצב, השלמה איתו וההשתנות שבאה בעקבות כך היא הצמיחה. כל שלב שתואר כאן מצמיח את האדם למעלה, זוקף קומתו הפנימית מגביה אותו ונותן לו זירת הסתכלות רחבה יותר צלולה יותר שקטה יותר.

 

עד לכאב הבא..