קצת על כאב

 

אנשים מוותרים על צמיחה בוותרם על הכאב.

מי אשר שואף לצמוח אם במודע או שלא מודע , אינו יכול במודע או שלא במודע לוותר על הכאב בחייו.

איני מכיר זבל טוב יותר לצמיחה מאשר כאב , וכל כאב טוב לשם כך. כאב קטן, ענק, כאב ממוטט, כאב דוקר, כאב פתאומי, כאב מתמשך, ממש כל סוגי הכאבים (איזה סוגי כאבים מניתי כאן בכלל?). האם ניתן להגיד,לספר מהו כאב? מהו הדבר שצובט את הלב, שמשניק את הנשימה

שלופת את הנשמה. גם אהבה צובטת לב, משניקה נשימה ולופתת נשמה, אז מה ההבדל, מה ההבדל המהותי כל כך שביניהם מפרידה תהום אינסופית המכריזה שונים אתם ( אני סבור שאהבה היא כִּפְרִי בעוד כאב הוא כְּזֶרַע).

 

יש הרבה אנשים ששואפים לצמוח,  הם מרגישים שאפשר יותר, שעדיין לא מוצתה צמיחתם, יש עוד לאן ללכת שעוד לא הגיעו, גובה הצמיחה עדיין מראה על נומך שלא ניתן להתפשר עימו. רוצים יותר, גם רואים אחרים שצמחו גבוה יותר, שומעים אותם, קוראים אותם וגם פוגשים אותם לפעמים.

 

הרבה אנשים נידון לאי ספיקת צמיחה ודיים בכך.  אללי של מי שחלקו אינו איתם, צמיחה זו אינה קלה.

לצמיחה זו לא מספיק רק מזון של ידע, של קריאה, של סיפור לילה. לא מספיקה חוויה של סופשבוע בסדנת צמיחה, הארה, הבנה, חדירה ופיתוח.

הצמיחה נובטת על קרקע אחרת לגמרי במקום אחר. צמיחה מסוג זה נובטת על קרקע של כאב

כאב חוזר, כאב חדש, כאב שמשאיר פצע וכאב שממאן להגליד.

 

אם צריכה לבוא צמיחה יבוא כאב, הכאב יכול להיות כאב של נפש, וכאב של גוף

כאב בנפש יכול להיות כאב חדש או כאב ישן, גם כאב מפעם פעם, אולי מחיים אחרים במקום אחר.

בכאב גופני חושבים על כאב חדש אולי על פציעה, תאונה, על ידי מישהו אחר. אך גם יכול להיות כאב שנובע ממשהו ישן בגוף, משהו שצמח ומפריע מפריע וכואב בכל מיני מקומות בגוף, גם במקומות שלא שערת שקיימים.

יש כאבים עם סבלנות של שנים, יש כאבים שצועקים עכשיו, מי אמר שהעולם אינו מגוון?.

 

אם יש שטח בו לא הייתה צמיחה יבוא הכאב שוב ושוב באותו מקום כאומר, לא שמת לב אליי

באתי להגיד לך משהו, באתי להטביע בך, לצרוב בך את ההבנה האמיתית .

גם יש כאב חדש שאומר, כאן שדה בור של נשמתך. בשדה זה לא בקרת, לא שזפת עיניך במקום זה. המקום מחכה שתסתכל עליו, שתכוון אליו את אלומת תשומת ליבך , שליבך יהיה מכוון עליו. ברגע שהאלומה מכוונת למקום שעדיין לא בקרת בו, שם תרגיש כאב. כמו עור רגיש אחרי חורף הנחשף לשמש מדברית, המקום שורף במגע עם האור הלבן החושף. והשריפה הכואבת מודיעה לך, כאן יש מה להגיד לך, עדיין לא היית כאן, מחכה לך כבר הרבה זמן, אתה תשים לב אליי.

 כי ברגע שהארת את המקום, אף אם תפנה את הזרקור למקום אחר, מקום זה נשאר מואר, לעולם אינו חשוך יותר. כמו זרחן המאיר גם בִּפְנוֹת ממנו האור, כך מקום כאב זה מכריח את עיני תשומת ליבך לחזור ולדבר עם הכאב.

כְּשכאב מופיע יש לדבר איתו להבין בשל מה הגיע, להגיד מה, ישר בעיניים. הוא שם ולא יזוז עד שתדבר איתו. הבחנת בו ולא דיברת, הוא שם. יחכה לזמן אחר, למאורע אחר ויכה בכאבו שוב ושוב, עד שתבין. עד שתבין ולא תתעלם, עד שתבין ותשא את הכאב על כפיים, תביא אותו לתוך ליבך . באמת לתוך ליבך . כי רק כְּשייטמע הכאב בלב, באורח פלא יהפוך הכאב להבנת הלב. כל כאב שמובא לתוך הלב הופך כבמטה קסם להבנה , לידיעה להשלמה, השלמת החסר והשלמה עם מצב, עם אדם עם הורים עם מצב עם ארץ עם עליבות עם נוולות.

הבנת המצב, השלמה איתו וההשתנות שבאה בעקבות כך היא הצמיחה. כל שלב שתואר כאן מצמיח את האדם למעלה, זוקף קומתו הפנימית מגביה אותו ונותן לו זירת הסתכלות רחבה יותר צלולה יותר שקטה יותר.

 

עד לכאב הבא..