על חיים ועוד מחשבות

האם ניתן במעמדי לדבר על החיים? יש לי הרגשה שכבר ניסו לדבר על כך לפניי, ואין לי מושג קלוש מה אמרו, מה השיגו (תרתי משמע) וכמה מתוך דבריי כעת אחזור וכמה מתוך דבריי יהיו שטות, אך תודה ותודי שזו חידה גדולה שאין אנו צוללים לתוכה. המירב שאנו עושים בתוך אנשים תוהים בתוך אנשים חושבים, אנשים שהחיים לא עוברים לידם או בתוכם ללא תגובה אישית אליהם. אנשים שאיכפת להם ממה שקורה בכלל. אתה, את, האם איכפת לכם מה הם החיים, או שאתם כמו ניצבים על גדות פלג  זורם , פשוט מתכופפים והמים הזורמים לתוך כפותיכם אותם אתם שותים. מים אחרים עוברים לידכם וממשיכים לזרום הלאה, אינכם יודעים באמת את טעמם (זו מטפורה , אתם יודעים....) את צחותם ואת ההנאה שהם ירוו אותכם.  זו חידה בשבילי, זו יותר תהייה, כי אם אני מתחיל לחשוב על מה הם חיים, הרי שהשטח רחב מדיי על מנת שאכסה אותו. אבל אני שואל מתוך נקודת מבט אחת ( שבוודאי אינה תמימה כל כך....) . מה הוא זה הממלא את החלל עצמו והם החיים. נניח שלפני דקה אנחנו מרוקנים את החלל הקיים מחיים. הכל שחור (???) בלי אור כלל, שקט (??) חלול(?) וריק מכל תוכן שהוא.  גם מובן אין , הכל לא קיים , כך אנחנו מנסים לדמיין את האין-חיים.

מתוך האין-חיים אנחנו חוזרים בבת אחת להווה. פתאום, הכל ישנו הכל קיים. מה זה הכל קיים? ודאי אני יכול לעשות עכשיו רשימת מצאי של כל מה שקיים. זו תהיה רשימה ארוכה, ארוכה מאוד, אדם אחד לא יוכל לעשותה לבד, יכול להיות שמספר אנשים יצטרכו לעסוק בכך כל ימי חייהם, מיֹשרת חיים. כי גם החיים כפי שהם, יש להם חיים משל עצמם. החיים  מתרבים, נעלמים, מופיעים שוב בצורה אחרת, בצבע אחר ( האם יש צבעים חדשים בעולם?) בתוכן אחר, בצליל אחר. וכל נסיון לתפוש אותם תוך כדי התרבותם הוא אולי נסיון נואש של תפישה לא נכונה של החיים, של מה הם החיים. כי אוליי החיים הם לא רק מה שקיים , אלא גם המון לידות ונבטים של מה שיהיה? האם הרעיון של טיסה באוויר הוא כל כך חדש? האם הרעיון היה קיים כבר? האם התשוקה לטיסה היתה קיימת, האם תנאי החיים (שהם חלק מיצירת החיים, ומאיפה הופיעו הם , אם הם יוצרי חיים) הבשילו לכדי טיסה, האם כל הדברים המצריכים טיסה אכן השתכנו  במחשבותיו בתשוקותיו ואחזו בכל רצונותיו של אדם ולא פסק עד שיכול היה לטוס? האם לכל הדברים הללו חיים משלהם, האם כל הדברים הללו רק כשהם משתכנים באדם יכולים להתממש? האם יש להם יכולת להתאחד ללא נוכחות האדם? האם הכל בעצם תלוי באדם? ומאיפה הגיעה תלות זו? ודאי ישנם דברים בחיים שלא צריכים יד (הכוונה לכוליות ) אדם , והם חלק מהחיים. ולא נכנס לכך של היכן האדם והיכן הדברים קורים ללא יד אדם, האם יש משהו שקורה היום ללא יד אדם? באמת? בבטחון מלא? האם אנו מבינים או יכולים להבין עד היכן מגיעה יד האדם, עד היכן באמת באמת מגיעה יד האדם (כולל תוצאות נילוות ומתמשכות עד לתהליך עצירה מוחלטת של  כל תוצאה) האם אנו יכולים להבין למצער, כל שמגיע, כל מה שיצא מפינו, כל היגד, כל אמירה?. היכן זה נגמר באמת, היכן נגמרת המילה הטובה, היכן היא נגמרת בלב ילדנו, האם היא נגמרת, האם היא חלק משרשרת , האם היא תוצאה של שרשרת. האם בגלל שאימנו יצקה לאזננו מילה טובה, השתלשלה לה זו בריבוא מעשים ומחשבות  עד כי נוצקה מחדש לתוך אוזנה הרכה של ילדנו?.

(השאלה המהדהדת בראשי, כל זמן הכתיבה ועליית כל השאלות למיניהן, היא היכן הכל התחיל וממה. ואצלי התמונה מתחילה מבראשית לפני בריאת העולם , ובריאת העולם היא רק תוצאה של משהו שהיה קיים לפני כן, או שלא ? כי גם תוהו ובוהו הם אפשרויות קיימות וגם תהום היא משהו שקיים  ולא בטוח שהחושך מעל התהום הוא חלל של כלום, אי-קיימוּת.)

האם יש משהו חוץ מהחיים אותם אנו ככלל האנושות, חווים. האם יש משהו שאיננו חווים כקיים או כאפשרות של קיים שיופיע יותר מאוחר כחלק מהחיים ?.

כל מה שאני מציג כאן איננו השקפת חיים, איננו נקיטת עמדה בקשר לחיים. מה שאני מציג כאן הוא בעיקר שאלות על החיים, אל החיים. אל משהו שאני יכול להחשיב כלא חלק מהחיים, ואז חלק ממה הוא, האם יש כאן משהו שאינו  החיים עצמם, אפילו אם הוא אינו מוחשי, האם מחשבה היא חלק מהחיים? ודאי, ואם כך האם לא כל הדברים שאינם מוחשים כרעיונות, אידיאות, אשליות, חלומות, אינם חלק מהחיים?. אוסיף כאן מחשבה שאולי היא אפיקורסית מול הרבה קוראים, אם יש קיימוּת מעבר למוחשי, כמו השארות הנשמה לאחר מות הגוף,  האם גם זה חלק מהחיים. אם אנחנו יכולים להמציא עולם שהוא, בדמיוננו, האם גם הוא חלק מהחיים ?. אם אנו קוטעים אותו באיבו, אם הוא חלק מהחיים, לאן הוא נעלם, האם רק מעיננו, האם הוא לא היה חלק מהחיים  ואם לא אז חלק ממה הוא היה, האם הוא נשאר היכן שהוא, כי אין דבר שנעלם באמת אלא לובש ופושט צורה. האם אפשר להסכים שהחיים הם כל מה שישנו, בין אם מוחשי או לא, בין אם ממשי או לא , בין אם בדמיונו ("בראש שלו" כמו שאומרים ) של כל אחד, כל מה שקיים וכל מה שיהיה קיים, כל מה שהיה קיים. הכל, בין אם נתפש או לא, בין אם נחווה או לא, בין אם נחשב או לא, בין אם נשלל או לא, כמו שהילדים אומרים, הכל הכל הכל הכל!.

ואני חוזר לתחילה, מה הם החיים.

-          *(JAT)יצירה כי אל מישהו תשוקתו, האם יש יצירה שאין מולה אובייקט צופה? האם האובייקט הצופה נמצא כל הזמן בחלל היצירה, בחלל היוצר

-          (JAT)ההמצאות של תורות למרפא הגוף , פלדנקרייז, אלכסנדר, פאולה, גרינברג  וכל אלו שבקטגוריה כזאת, הם הומצאו, אולי, על ידי אנשים שהרגישו את גופם. מתוך הרגשת גופם (תהליכים, סבל, דפורמציות , אינוחות, פגמים ועוד')צצו הרעיונות , כלומר המחשבות שלהם הופרשו או היו צמודות לגופם הם (הפיזי, הרגשי , הנפשי וכו'),נבעו מתוך גופם. זה אומר אולי שהמחשבות שלהם גם לא התרוממו מגופם? האם המחשבות רק התחילו שם? או אולי נשארו צמודות למקורותיהם. בגדול, נראה לי שכל התורות הללו אינן מתרוממות מעל גובה מסויים ולכן תמיד תהיינה מוגבלות. מוגבלות לנסיון שהצטבר, מוגבלות לתופעות שהתעוררו, מוגבלות להיקף הגופני הכרוך בידיעה נוספת (אנטומיה,פתלוגיה, הכרת המכניקה של הגוף , הכרת הקשר גופנפשי,), לא מספיק! המחשבות הללו חייבות לבוא ממקור יותר גבוה . כל הידע והנסיון הם הקרקע עליו צריך לעמוד הממציא ולהוריד את מחשבות ההבנה התובנה, האמת של, ולחברן אחת לשנייה ומשם להגיע לאמת של שיטת הטיפול .( יש לי הרושם שלא רוצים לעשות זאת כדי לא לאחד את השיטות) ייתכן שהאמת האוניברסלית שתתגלה על שיטת הריפוי תכיל בתוכה את הידע שהצטבר בבחינת מזיגת צבעים שונים לתוך כוס מים עד כדי קבלת צבע אחיד המכיל במקום גבוה את המובן של ההכללה, את האמת האוניברסלית של הטיפול )

*   מהו JAT – Just A Thought – רעיון שקופץ לראשי תוך כדי כתיבה וחבל להפסיד אותו (סליחה?). כותב את עיקריו ללא פיתוח או ליטוש, גולמי לחלוטין, לכן גם פגיע, רגיש. 

פילוסופיה מול טכנולוגיה היום

הפילוסופיה היום בבעיה, היא אינה מובילה את הדרך, הובלת הדרך נלקחה ממנה, ייתכן אפילו בלי שהרגישה בכך.הפילוסופיה עובדת היום על העשבים בשולי הדרך, היא אינה כובשת את הדרך כמו שפעם אולי היתה. ניטשה וחבריו הובילו קו לא מקובל ומקדים את זמנו, הם יכלו אולי להרגיש עתיד אחר ופירשו אחרת את החיים המובילים את העתיד מתוך הרגשת עתיד זה. הרבה יותר קל לכבוש תוואי של דרך אם אתה יודע לאן הדרך מובילה.

פילוסופים פקחים יודעים היום כי על מנת שיפרשו את החיים מנקודת מבט  של הגות ופרשנות נכונה כלפי החיים עליהם להסתכל אל הטכנולוגיה כמראת דרך או משקפת תהליך. הטכנולוגיה היא מה שקורה, היא כל מה שלא מרחף ממעלה אלא הקושר אובייקט לאובייקט. אינך יכול להמציא מחשב של ימינו כל עוד לא המצאת מוליכים למחצה, ולכן ההתפתחות הטכנולוגית הולכת עקב בצעד אגודל. לפעמים בקצב מהיר ומטורף שקשה לעקוב אחריו, אך העוקבים אחריו בדבקות של כלב ציד מסור, מכירים את הצעדים, ההישגים ומכירים את המציאות הטכנולוגית ויכולים להעריך את הכיוונים והמגמות. היום אינך יכול לנתק טכנולוגיה מהסתכלות פילוסופית על הטכנולוגיה. היום הבנת הטכנולוגיה, עולמה ומושגיה עוזרים ומראים את הבנת המשמעות החברתית והתהליכית הנובעת מהתפתחות זו, ודי משאירים את הפילוסופיה כמראת דרך מאחור. גם מהסיבה הנזכרת בתחילה, שהיום הפילוסופיה נדמית ככלב זקן ההולך בדרך ומריח את שאריות האתמול כשכבר מחר, וגם אם יכול לנתח אותם כרצונו, הוא כבר לא שם וההישג העיקרי שלו הוא יכולת ההרחבה והסבר את אשר קרה. סיבה אחרת היא  שהפילוסופיה מתנהלת לאיטה בגלל חשדנות עוסקיה לחדש לפני קבלתו לשורותיה. היא אליטיסטית היא גם צריכה להעניק המון אישורים למחשבות  כדי להעבירן הלאה ( גם לאשר שלא חשבו זאת קודם) ויש עוד המון סיבות למה פילוסופיה כיום היא איטית , כל סיבה נכונה בפני עצמה, כל סיבה גם אינה מספקת בפני עצמה.

הרבה פילוסופים מסתכלים על הטכנולוגיה כפי שהיא, רואים את התופעות החדשות שהיא מביאה בכנפיה ומבינים את ההשלכות או ההקבלה שלהן בעולם המחשבה, לא רק בעולם הטכנולוגי.

והיתרון לצערנו, לעומת שנים עברו, הייתרון כולו (כמעט( בצד הטכנולוגיה. הרוח הנושאת את הטכנולוגיה היום היא רוח שצעירים עפים יחד איתה. עפים איתה כי היא חייה בתוכם, לא כי הם מבינים מהיכן היא באה לאן היא הולכת מהיכן נבעה ולאן תוביל את האנושות. שאלות אלו זרות להם, שאלות אלו מוכרות יותר לפילוסופים למיניהם. הם, הצעירים, זורמים עם הרוח (וכאן אולי לשאול מהי רוח זאת מהיכן היא נובעת ומי מוביל אותה למעשה, האם אדם, האם התקופה, האם אלו זרעים שהוטמנו בעבר ברוח האדם וכעת הם פורצים כרוח חדשה באנושות?). כי מה קורה בטכנולוגיה, כמה באמת מודעים למה קורה שם באמת.

 נפשם של הצעירים  היום (התואר צעירים נמסר כל הזמן לצעירים הבאים), היא נפש שמראש אינה מקבעת את עצמה כמו הנפש של הדור הקודם, שחשב כי נפש צריכה להצרב במושגים ברי קיימא, בערכים שיחזיקו מעמד לעד בגלל נכונותם הנצחית . הדור הצעיר משום מה משוחרר מזה , ולדעתי לא אנחנו ה"אשמים". כל הסתכלות על הדור הצעיר מנקודת מבטנו מפספסת אותו במשהו. לכן כל כך הרבה מבוגרים היום (כולל אני ) נמצאים הרבה פעמים במבוכה במפגש עם צעירים כי הם מגיעים למקום אותו אינם מכירים. כל זמן שמבוגרים דוגלים בסדר, בהתחייבות, בהקניית "ערכים" לצעיריהם, הרי הם מרגישים על קרקע בטוחה(כמעט) ויכולים להאמין בדרך זו ( יש להם ברירה? חסר להם שלא יאמינו , כי צעיריהם בטוח אינם מאמינים בדרך זו). זו כמובן אינה הדרך להוביל את הצעירים. מבוגר היום קשה לו לתת תשובות לשאלות צעירים אם הוא נשען על עולמו. את נסיונו עליו לנסות להלביש כל פעם על עולם אחר. העולמות משתנים מול עיננו ויש קושי רב לרוץ בעקבותיהם אם אנחנו עמוסים ב"נסיון וחוכמת חיים" אותם צברנו במשך שנותינו. כאן צריך לבוא נסיונו של אדם לידי ביטוי, בלא להשען על ידע העבר, אלא לזרוק את ידע העבר. לשמור את הנסיון שלו בחיים, כנסיון של הסתגלות. הנסיון יכול להיות פונקציה של התנסויות רבות בעבר, אסור לו לניסיון להיות הידע עצמו, רק תוצאה של ידע. שוב, ברגע שאנו סוחבים את הידע יחד עם נסיוננו, אנחנו מתנהלים לאט מדי לעומת קצב החיים. כמה אנשים בני גילך אתה פוגש היום שויתרו על התנהלות בקצב החיים והם פורשים לשמורות טבע. שמורות טבע הנקראות ריקודי עם , שירה בציבור, שירה במקהלה , טיולים בטבע, הרצאות בהסטוריה, פילוסופיה, משחקי ברידג' עם חברים, שיחות סלון על הדור הצעיר מתוך דיעות האתמול ועוד המון פעילויות שאותם מקצה העולם הדוהר קדימה לאלו שנשארים מאחור. בצורת המחשבה הקיימת בדור האתמול, צורך אין בהם לדור הצעיר, כך הם כבר לא יכולים לעזור כמו פעם, כמו זקני השבט של פעם.  אין נסיון היום שווה מאומה אם איננו משוחרר מהעבר. יש כאן סתירה קלה, אך עם סתירות קלות ניתן לחיות ורצוי לחיות עם סתירות קטנות (כך חי זה שלא חי עם אמיתות מוחלטות).

חזרה לפילוסופיה . היום מכיוון שטכנולוגיה רצה עם מיליון ראשים קדימה וכל ריצה קדימה של כל קבוצה קטנה היום , עשויה להיות חוד החנית המוביל את השיירה מחר. לכן יש צורך בתאימות שלמה עם סביבה כזאת האומרת אימוץ מיידי של כל הובלה ,למרות הסיכון בשטחיות העלול להגרם .

ניתן לבחון כמה תופעות שקיימות בטכנולוגיה האחרונה, כי כמעט לא ניתן להגיד, ושזה יהיה גם נכון, טכנולוגיה עכשוית. גם טרנדים המובילים בטכנולוגיה של היום, הם טרנדים שעבר זמנם. זהו  הקציר, זו איננה הזריעה ולא הגידול ולא הפיתוח זה כבר סוף התהליך, תהליך הקציר. תהליך הקציר הוא לא הארוך בתהליכים ולכן סופו קרוב מתמיד לטרנד הבא שיתפוס את מקומו.

טרנד הקיים היום( הכוונה לתחיל המאה ה-21) הוא מיחשוב ה"ענן" , מחשוב הענן אומר די בקיצור, שניתן לקבץ סביבת מחשוב רבה ולהשיג דרכה את כל היכולות הנדרשות מבלי הצורך לחפש סביבה חדש ולהמשיק אליה את הסביבה הקיימת. הענן גם מאפשר וגם מכריח אותך  לאפשר פתרונות רבים לאותו צורך. כל שצריך הוא לדמיין ענן של מחשוב בו כל דבר יכול להיות קשור לכל דבר ולכן כל דרך יכולה להתבצע דרך ערוצים שונים, ניתן לגייס עוצמות מיחשוב שונות לצרכים שונים וכל מה קשור לתמונה כזאת.

מה האקויולנטיות לחיים או להסתכלות על החיים מצורה זו של מחשוב? זה  אומר ראשית שאינך צריך דרכים סלולות כדי להתקדם בדרכך אתה יכול לקצר דרכים בקו אווירי. יש לך את כל המימדים כדי להתקדם בדרכך, ולהתקדם בדרכך אין הכוונה להגיע למקום מסוים, אלא יכולת הבחירה איך להתקדם, לאן להתקדם ולאיזו מטרה. הכל נזיל והכל מורשה להשתנות תוך כדי התקדמות. גם אם לוקחים את צורת החיים הזאת בצורה ערכית הרי שגם כאן מורשית יכולת חופש של שינוי, שינוי הבחירה, שינוי השותפים, שינוי הדרך, שינוי האיך. הכל בעצם יכול ומורשה להשתנות. ובעולם הזה קשה להסיק מסקנה מדבר קודם, אלא יותר מצורת התפתחות. אינך יכול להסיק מסקנה כנכונה בהתסתמך על מקרים קודמים, מפני ש...... אז...... יותר נכון להשאיר את מה שהיה כאפשרות נוספת לדברים קיימים של מה שעכשיו, אין קדימות לעבר על ההווה בהסקת מסקנות ( האם מוכרת לכם השגיאה הזאת של הסתמכות על העבר כאפשרות ודאית של נפילה בהווה? צהל שלנו הוא דוגמא חיה לאפשרות כזאת כיום, ההשענות על מסקנות העבר ולקחי העבר כיסודות פעולה לפעולה עתידית, היא שורש כל רע בימינו ומכיוון שכך נעשה כל הזמן, אנחנו נופלים כל הזמן מחדש, מזל שאנחנו יודעים לאלתר וחבל שאנו מתכחשים ליכולת זאת ומשמיצים אותה כל הזמן. ברגע שנבין כי הדרך הנכונה היא האילתור הבלתי פוסקת ונשכלל ונשלים עם האלתור, הרי שנעלה על דרך המלך של היום. וצר לי להיות נביא זעם, כל כל כיפת הברזל וכל החץ שהיום מפתחים , יהיו רלבנטים אם בכלל רק זמן קצר, יש לי חשש נוראי שברגע שהם יופעלו, כלי הנשק שיופעל נגדנו בכלל לא יהיה טילים, אלא משהו היום שהוא בחיתוליו הוא דבר שיומצא על ידי האוייב כי אחד מהכלים הכי טובים נמצאים בידי הנחות כל הזמן והייתרון המקדמי יהיה שלו וזה כלי האין ברירה, האין ברירה מציב דרכים לא קונונציונליות, בלתי אפשריות, לא מתקבלות על הדעת, לא מוסריות, לא צפויות ועוד הרבה דברים שיובילו למקום שבו לא תהיה לנו תשובה).

נראה לי ככלל שהתשובה לא צריכה להיות תשובה לשאלה או תשובה למצב קיים, צריך לדעתי לתת תשובה שלא  שייכת לשאלה ולא שייכת למצב, התשובה היא תשובה שתוביל אחריה את המציאות ולא המציאות תוביל את השאלה. התשובה שלנו תהיה תשובה שתוליד את השאלה, הגיעה הזמן שאנחנו נוביל את התשובות שלנו כגורם ראשוני ולא כגורם מגיב. ברגע שהתשובה היא המובילה והיוזמת הרי שלשאלה או למצב כמעט אין ברירה, הם נגררים אחרי התשובה. ולכן כל דוקטורינה כיום נידונה לכשלון, היא בזבוז זמן ובזבוז משאבים. דוגמא פרטית משלי: החלטתי שבבית שלי אני לא עונה לטלפון בזק. אני מניח שלטלפון בזק שלי מתקשר כל העולם שאין לי מה לעשות איתו, החל בשאלונים, תחקירים, בקשות לנדבות, פרסומת גלוייה וסמויה, שידולים והתניות. התשובה שלי היא לענות רק לנייד(תזכורת, נכתב בעשור הראשון של המאה ה-21). כל אלה שמוזכרים קודם, נושרים, וכל מי שרוצה להגיע אלי באמת יודע את הנייד שלי או יכול להשיג אותו, הוא לא סודי. במידה ויש גורם לא חשוב המגיע לנייד שלי, אני נוזף בו ואומר לו שלא יתקשר יותר לנייד ושיתקשר לטלפון שבבית.  אני יוצר על ידי כך מציאות וזוהי תשובתי לאיך ניתן להשיג אותי. כל מי שאיני רוצה שישיג אותי מנותב לטלפון הביתי וכל מי שאני מוכן שישיג אותי, משיג אותי דרך הנייד .

למשל, מענה שהייתי נותן לטילים היא תשובה מעולם אחר ולא תשובה לעולם שבו הרקטות נמצאות ( ביננו, גם לא הייתי נותן נותן לאנשים השייכים לעולם הטילים נותן את פתרון הבעיה. הייתי נותן את חיפוש הפתרון למשל, לסופרים, לטבחים , למעצבי פנים).

יכול להיות שמה שאני מצייר נראה עולם כאוטי שאין בו חוקים קבועים  ולכן הוא משתנה כל הזמן, ואולי בגלל זה תיתכן סכנה של בלבול קיים או של אנארכיה מוחלטת שתוביל לכך שבכלל לא יוכל להתקיים עולם. זהו פחד של אנשים שבאמת מסתכלים מבחוץ ולא מבפנים, או מעוניינים להציג אפשרות כזאת  בצורה לא אחראית לסרט או תנועה הפורטים על פחדים קיימים של אנשים ( כמעט אין היום באמת סרט עתידני! , אפילו הסרט החדש על גניבת החלומות, הוא פראפרזה לפחדים וחוסר בטחון שניתן לפרוט אותם לפרוטות או לדולרים).

אני חושב שאדם  המשייט (יותר נכון מרחף כי זה מוסיף עוד מימד) במציאות הקיימת, אכן נשקפת לו סכנה אמיתית של איבוד קנה-מידה, איבוד נקודות אחיזה ולכן בניית העולם הפנימי שלו כעולם נוכח תופעות חיצוניות ולא לפי העולם החיצוני על כל השתנויותיו. במקום מסויים בתודעתו הוא חייב לבנות לו נקודת אחיזה, ונקודת אחיזה זו חייבת להיות פנימית, כי על החוץ פחות ופחות ניתן לסמוך, גם לא ברור היום מה היא המציאות הנחווית כשקול של תפישה אישית פנימית וחיצוניות הכופה עצמה imposes itself  על תודעתו של האדם.

כאן אקצר כי אני בא לתאר משנה של אחר, האומר כי נקודת האחיזה האמיתית לתפישת העולם, הפנימי והחיצוני היא המחשבה עצמה. בכח המחשבה ובאימונה, ניתן לבדוק מה מתוך הניתפש הוא פועל יוצא של עצמנו המוטל על המציאות ומשנה אותה, וכך על ידי שנחסיר את עצמנו מתפישתנו נוכל להכיר את המציאות עצמה.

זה המפתח, דבר זה ניתן לעשות, אך מתחייב להעשות מתוך הסתכלות על העולם בו אנו חיים, העולם ההולך להעשות, וכל זאת על מנת לא ללכת לאיבוד. לחיות כאזרח שלם בתוך עולם עננים זה, שמרכיביו היחסיים משתנים ללא הרף ויוצרים מציאות שונה מדי זמן שילך ויקטן. יקטן עד כדי כך שנוכל ללכת ממקום למקום וכל מקום יהיה לו את השונות שלו עד אשר ידביק או ימשיך לפגר אחרי המקומות השונים.

יהיו פעימות של זמן או תוצאות הנראות כמו פעימות של זמן השונות ממקום למקום , השפעת הזמן כמימד נוסף במציאות שלנו, חשיבותו תגדל ותהיה לא פחות ואולי אפילו יותר מחשיבות המימדים האורכיים: אורך, רוחב וגובה (X,Y,Z) ואולי נגלה גורמים נוספים שיהיו לא פחות ואולי יותר חשובים ממימדים בחיינו. כי מימדים אלו הם מימדים היסטוריים וככאלו הם חייבים להשתנות. כי לא לשכוח שעד זמן לא רב, היו רק שלושה מימדים נחשבים. הזמן נכנס כמימד נוסף החל מתורת היחסיות (דומני)ומכיוון שאנו עדיין שבויים בידי דיעה קדומה זו,  אנו נוטים להוסיף מימדים אך לא להוריד מימדים. קשה לנו להוציא מעולמנו דברים עליהם גדלה תודעתנו, קל לנו להוסיף דבר על הקיימים. אני מוכן לשחק בנושא ואומר שבעתיד, מימד הזמן יהיה המימד הזקן ביותר, לא יהיו מימדים נפרדים כאורך רוחב וגובה, אבל יהיה מימד יחיד בלתי ניתן לפירוק או ניתוח שייקרא מרחב, המרחב יעמוד בפני עצמו  כי הוא יהיה אלסטי וישתנה ללא תלות במימדי היסוד שלו (שכבר לא ילקחו בחשבון) לעומת זאת המרחב ישתנה כתוצאה של גורמים אחרים לגמרי שיקראו מימדים, כמו מימד הרגש או המילה שתחליף את הרגש, נפש או הדבר שאינו שכל ואינו מוצק או נוזלי או גזי ושמהווה מדד לתחושה הממלאת את הנפש שלנו. ניתן להמשיך עוד ועוד אך הנסיון שלי לנחש את המימד הבא בא רק כדי להמחיש את האפשרות של השתנות המימדים במרוצת השתנות העולם האנושי, ומבחינתי כל ההשתנות היא השתנות אנושית או באה לידי ביטוי בהשתנות אנושית. 

בשבח האין גבולות

  יום חמישי בבוקר, עכשיו רק שש ורבע , הקפה השחור והחם לידי מהביל ואני מתענג על המחשבה שעוד מעט אתחיל לגמוע מטעמו החזק לגימות קטנות של עונג קפה . עדיין קצת ברושם של שינה , ברושם האחרון של החלום האחרון, רושם של מוטיב חוזר על עצמו לא מרפה , חוזר וחוזר ללא ליאות , בהמון ואריאציות שונות . והניואנסים המשתנים הם עדינים , זר לא יבין זאת, ונחושים בשונותם , וההבדל ביניהם גם אם לא ניכר לעין, ברור לחלוטין ללא צורך בחיטוט יתר.

המוטיב שעבר וחזר ושנה הוא מוטיב הידיעה. תחילה, המוטיב היה: "מה שאתה מבחין בו, אינו מה שראית בעיניך". אתה מתבונן במה שאינך רואה. אתה נשאר עם תוצאות הראייה שכבר אינם קשורים לחושים, לאחר כשמסתיים התהליך החושי או הגירוי החושי. זה התבטא אצלי בחלום בתמונה אחרת מוחשית יותר בטיול בטבע- משהו שאני צורך כל היום אך את הזבל שלו אסור לי לזרוק בשטח ואני סוחב אותו איתי כל היום . ואז זה קיבל צורה של "מה שאני מחזיק אינו מה שאני מרגיש" . רעיון זה ניתן לקחת לכל מקום למעשה. הרעיון אינו חדש אך הוא מלהיב אותי אחרי החלום של הלילה בגלל שניתן להרחיב אותו .כל ההבנה הקורית מעבר לחושים והנה כמה דוגמאות

הצלילים שאנו שומעים אינה המוזיקה, המוזיקה היא מה שאנו לא שומעים .

מה שאנו מרגישים אינו מה שאנו נוגעים בו

ציור הוא אינו אוסף הצבעים המרכיב את הציור.

מה שאנו שומעים אינו גלי הקול בו מבחינה אזנינו

מה שאנו טועמים אינו אוסף הגירויים המגרה את לשוננו ואת שאר חושי הטעם.

האורגזמה שאנו חווים אינה התחושה שאנו מקבלים מהאיזורים האירוגנטים שבגופינו (האם נכון יהיה להגיד שהאורגזמה היא מה שאינו חושי, המוענק לגוף מתוך עצמנו . שלנו?) .

הרושם (התחושה) תמיד מרוחק מאוסף הגירויים המתקבלים מהחושים. הסביבה מגרה את החושים , אלו מתגרים כלומר יוצרים תגובה פיזיולוגית הנמסרת הלאה, למוח, ושם קורית חידה גדולה שתוצאתה היא סוג של ידיעה.

נקודת התחלה של התפישה האנושית היום נדמית כמתחילה מהחושים. כל אדם מתחיל את הבנתו הראשונית דרך החושים, הלא כן?. חושים ,אחר כך תפישתם, אחר כך (את הכל מלווה החשיבה ) השכל המשכיל לעשות חיבורים, ואחר כך התודעה המביאה להכרתנו גם דברים מעבר , כפי שהם או כפי שהם לא , מסובבבים מעוותים , מנוגדים , משוללים ,מהופכים וכל מה שניתן לשינוי. האם זו יכולת התודעה, לשנות כל דבר קיים אפילו אם הופיע בתחילה כאחר?. 

האם יש תפקיד לעצמי שלנו ומיהו העצמי שלנו שגורם לנו בסופה של הדרך לדעת שקרה לנו משהו בחוץ, מחוץ לתודעת, המחוץ הזה יכול להיות גם כאב בטן או כאב ראש, יש גם טעם לשאול מהו אותו זכרון של חושים המופיע ללא אותו חוץ (טעם מאכל ילדות, ריח של ילדה שאהבנו...) .

בחזרה לחלום, היתה שם הרגשה של משהו המרחף מעל הדבר עצמו, שהוא הדבר האמיתי למעשה. מבחינה תמונתית היה משהו חמקמק בהרגשה אך ברור בתחושה ובהבנה הפנימית בחלום שלא התחשב בתמונתיות הלא מציאותית שבו. התמונה שנשארה היא של עצם חום מבריק המייצג את החושים ומשהו כמו אד בלתי נראה המרחף מעליו וזהו המובן שלו. התמונה שבחלום היתה קצת יותר נרחבת. היו שם המון אנשים שניסו לא להיות כפופים להקשבה לחושים אלא לידיעה שהחושים גורמים. מין מסע, קצת לא מסודר, ואני זוכר אמירה כזאת, חוזרת על עצמה, כמין מנטרה, שהידיעה הנמסרת אינה התחושה עצמה, שהקול שאני שומע אינו גלי הקול שהאוזן שלי מעבירה למוח, הנגינה של הקול אינה הצלילים שהאוזן שומעת, יש כאן נסיון להפריד בין החוש המגיב על גירוי לבין תיאור התחושה. רוב האנשים בחלום אכן מנסים את התחושה ה"חדשה" הזאת, אך אחד מהם הורס את התחושה הזאת כמו שהוא מוחץ באצבעותיו זבוב שמרחף מעל, ויש תרעומת על האדם שמוחץ בסוג של איאיכפתיות את הדבר הזה העדין כמו שמוחצים זבוב.

יש כאן שלוש דרגות מגירוי לידיעה( לפחות....) יש צליל שהופק, הנקלט בחוש השמיעה ( גם כאן לא נקבע סופית האם רק באוזן או שמא....) (האם חוש המגע גם הוא מסוגל להעביר צליל ....)( האם גירוי חושי הוא תמיד חד ערכי, כלומר שמיעה רק דרך האזנים, ראיה רק דרך העיניים, תחושה רק דרך העור, טעם רק דרך הפה והאף, או שיש אזורים שוליים שגם להם יכולת קטנה לקלוט את הגירויים. יש לי הרגשה שמישהו לא יצר דבר שהוא רק חד ערכי, וזו רק מוגבלות של כוון ההסתכלות שלנו , שראיה היא רק דרך העיניים ולא מסוגלים לחנך עיוורים שניתן לשמוע ראיה או לנגוע בראיה או לטעום ראייה וכך הלאה עם כל סוגי החושים )( למה יש לי פתע הרגשה של הסרת ההגבלות , הגבלות של שמיעה הגבלות של ראיה , הגבלה של גבולות חשיבה), את רושם הצליל ואת המוזיקה שהיא מעבר או בין הצלילים.

זוהי יכולת החשיבה לפרק את הגבולות מכל דבר או עצם, המעניקה לכל דבר את כל האפשרויות. חשיבה זו אמנם עלולה להחריד הרבה אנשים, כי לאסוף את כל הידע שלנו ואת כל הדברים שמשתנים כל כך מהר בעולמנו זו עבודה קשה. אבל אולי עצם העבודה הקשה היא זו שמשוחררת אם נסיר את הגבולות מכל דבר. ולהסיר את הגבולות אין הכוונה לפרוץ ולהשמיד אלא לפתח סוג של רגישות להרגיש דבר גם מעבר לגבולות שהיו מקובלים קודם לכן. צריך לבדוק את הרעיון עצמו, אולי המגע לא מפסיק במגע, אלא נמשך בטעם ונשמע כצליל, אולי טעם הוא רק הגדרה של התחלה. בהתחלה יש לזה טעם אך אחר אך הוא מתפשט מעבר לכל גבול ומקבל תחושות מגוונות שלא מוגבלות רק לספירה של חושים. אולי יבוא היום (אולי בעצם היום כבר הגיע?...) ויקראו בשמות רק לנקודת ההתחלה, יתנו לרושם להתפשט ויוכלו לעוצרו כרצונם באיזה מרחק שיאבו. אולי נצליח ליצור דבר חדש שהוא מזיגה של טעם ומגע או מגע ושמיעה או יותר מוזר, טעם ושמיעה או ראייה וטעם. כל זה מכיוון שהתודעה היום אמנם רתומה למושגים, אך מי אמר שלא ניתן להגמיש את יצירת המושגים , ללכת מעבר למנגנון הקיים היום. התודעה נראית כיום כדבר שאינו עוצר אותנו בכלום , בתנאי כמובן שנרשה את הדבר. מי ירשה את הדבר? האם התודעה עצמה תרשה את גבולות התודעה? או שיכנס גורם אחר באנושות שהוא מעבר לתודעה.  אולי נגלה יום אחד שגם לתודעה יש גבול, כמו שישנם גבולות לשאר הדברים המרכיבים את חיינו, כמו חושים, כמו תחושות, כמו שֵכֵל, כמו הבנה. לכל אלו שמו סייגים במרוצת ההסטוריה, במרוצת התפתחות התרבות האנושית. לכולם שמו גבול עד שהגיעה התודעה. התודעה היא היקום החדש, יחסית. התודעה מאפשרת דברים שלא היו קיימים עבור האנושות. בקיצר, השאלה היא מה אחרי התודעה. מה מעבר לתודעה. מה יהיה הגבול החדש של תפישת האדם (סוף סוף ניתן להשתמש במושגים ברורים כמו תפישת האדם).

צריך גם כאן לפתח את נושא יכולת ההתבוננות, האם ניתן היום לפתח את יכולת ההתבוננות המרוחקת של פעם (נזירים במדבר יהודה) בתוך החברה הגועשת, בתוך חיים הדורשים את כל תשומת ליבך ומכניסים אותך, דרך קבע, למערבולת חושים ורגשות מתמשכת?. צריך להתחיל לדון בסוגית גבולות , נושא הגבול מעסיק...

העין

ביום רביעי נסעתי לאלי לכפר יהושע כדי שיפרטרט אותי . אלי שמיר, צייר בעל מוניטין , גאוות הכפר , סיים זה מקרוב הרצת תערוכה מרכזית במוזיאון תל אביב במשך ארבעה וחצי חודשים כאשר כל יום עברו בתערוכה כ 1000 איש , תופעה ראויה ,וכל זאת ללא משרד יחסי ציבור וללא רעש חיצוני. מפה לאוזן עברה השמועה על התערוכה שאפשר להבין ולהנות , כל אחד. תמונות של ארץ ישראל (עמק יזרעאל) ושל אנשי ארץ ישראל כמוטו קבוע. תמונות שרצות בין קודש לחול, בין הגלוי לנסתר, בין הבולט לשָקוּע . יצירות הרצות בין קטבים שונים ומחוללות בריצתן זו, הלוך ושוב של הנפש, של המחשבה, וגורמת לאנשים של חול ושל יוםיום לדבר דיברי קודש , שפה של שבת מהבילה משפתיהם ורוחם מתעלה ומתלהבת כשהם עוברים מציור לציור. לסופה של תערוכה הם מגיעים לאים עם רוח מרוממת , שמחים לעזוב מפאת כובד הדברים שאינם עוברים לתוכם ביוםיום וממאנים לשחרר את הרוח שנחה עליהם, ממאנים לחזור ליוםיום הרגיל כי נגעו כאן ברוח גבוהה המרחפת על פני תערוכה (וקצרו המילים מלדבר בשבחה) שכזאת . ומי שהולך באוהלה של תרבות יכול להשתכר מניחוחה והמרחק בין שֹכרה לרוח קצר הוא, ומבלי משים ניתן לעבור מאחת ולהמשיך בדרך השנייה עד תומה. יש להניח כי חלק גדול מן האנשים יצא בהתרוממות רוח וייתכן כי בשבילם חד היה אם ההתרוממות משכרה היתה או מהרוח עצמה.



אלי תיאר את ימי התערוכה כמו כל אדם הנזכר בגעגועים באחד מהחלקים היפים, המרוממים בחייו. הוא היה מנהיג את שיח האמנים בתערוכה כפעמיים בשבוע, חוויתי סיור אחד איתו, והיה זה מסע בין כוכבים ועננים. נקלעתי במקרה לסיור זה עם שנים מידידיי (הגענו לתערוכה לתומינו) והצטרפנו בחדווה רבה לסיור כמוצאים שלל רב. בתוך קהל השומעים היו רבים מאנשי כפר יהושע בהווה ובעבר. חוץ מהחוויה של הסברים מהמקור של הציורים , הכוונות והסיפורים שמאחוריהם , היה תענוג מיוחד להפגש עם אנשים מעבר ילדותי , להנות ממפגש שמח שנובע מקפיצה מהעכשיו אל הזכור, פער של עשרות שנים , למתיקות שנשארת (אני מקווה שבשביל כל אחד...) מהילדות והנערוּת והכנסתה למפגש המחודש והמפתיע . יש וודאי גם העצמת השמחה מעצם ההפתעה. אני זוכר היטב את השמחה הקופצת עליי ומחלחלת לתוך גופי כשראיתי , אחד ועוד אחד מהאנשים שאני מכיר, כל כך מרחוק. פשוט שמחה גדולה , כי האנשים בפגישות מקץ שנים, מאירי פנים עד למאוד. הפגישה מלווה בחיוך גדול רחב , ואם עדיין נשאר משהו מושבניקי באדם, מלווה גם ב"אהלן" רחב ולבבי המתלווה לחיוך הגדול . עבור אמנים רבים , בייחוד אלו העובדים לבד, ציירים פסלים, משוררים סופרים, פילוסופים, מפגש עם קהל הוא פיצוי מה (או המשך עינוי...) לבדידותם ביצירה. ההשתקעות בתוך היצירה שכמעט אין לה מקום נוסף לאחר, ההשתחלות הזאת לתוך עולמות אחרים קורית שהם לבד, והשיח הפנימי קיים בינם לבינם וכה אינטימי שכמעט לא מאפשר דיבור אמיתי עם אחר. היציאה החוצה מעולם טעון מבקשת חלוקה ופיזור של כל שהצטבר , עם האחר , אם הרבה אחרים. וכמו בהרבה מקרים לא פחות מהקהל הצמא להסבריו של האמן תוך ביקור בתערוכה , צמא האמן לחלק את הממצאים ששאב ממקורותיו העמוקים עם הקהל הרחב, שכן זוהי תרומתו לא פחות מציוריו. הרבה אנשים הולכים גם כסומא בארובה וגם כתועים ביער עבות בבואם לתערוכה . בואם לתערוכה הוא פרי השתוקקות ואינו מבטיח כי השתוקקות זו תבוא לסיפוקה בתערוכה עצמה. הרבה פעמים זו נשארת לא מסופקת ,נשארת כבור שנפער המחכה להתכסות, עם חוסר שלא נענה , ותקווה למצוא משהו במפגש הבא. וכך הולכים אנשים מציור לציור ובוודאי בונים בתוכם תמונה מסויימת של השתקפות הציורים ותשובה פנימית אליהם או בניית שאלה אליהם , וייתכן כי גם תשובה וגם שאלה מלווה ציורים רבים . התחושה הכמעט קבועה היא של חוסר סיפוק בהשלמת ההבנה או השלמת תמונה פנימית, שתכסה באמת את חווית התמונה. תכסה אותה בחוויה שתהיה עמוקה מספיק כדי לא לחפש הלאה , חוויה שתהיה מובנת, שירגיש הצופה שהבין את מהות הציור הגלויה והנסתרת ושהחוויה תהיה שלמה מכל צדדיה. אין דבר כזה! . אני לא מכיר מנסיונם של אחרים ומנסיוני שלי חוויה שלמה וגמורה במפגש עם ציורים בתערוכה, ואחת היא אם מדובר בקלאסיקה או באמנות בת זמננו (באמנות בת זמננו מרגישים יותר אבודים , הלא כן?) שיחת האמן באה לגשר ולפצות על התהום והשקיקה איתן מגיע הצופה ובאה להעמיק את חווית התמונות את חוויה הרגע של מעמד התערוכה והמפגש עם הדבר האמיתי. הצייר הוא הדבר האמיתי ביותר בציורים , האין זאת?. הוא המבשר של הציורים, הוא הנביא של הציורים , הוא פרשן הנעלם שבציור , הוא נותן כמעט את כל התשובות לשאלות האילמות שבתוך כל אחד ואחד מהצופים. הוא האביר על הסוס הלבן של צופי התערוכה,


בהסתכלות על השובל המשתרך של הקהל אחר התנהלות הצייר בתערוכה (וכדאי לעשות זאת ממעוף הציפור , ואם אין ציפור אז ממעוף יבחוש) רואים את המשתוקקים ביותר קרובים ביותר לצייר וגומעים כל מילה כל הגה כל מבע כל מחווה שלו כמה שיוסיף להסברו, רואים גם את השאר וזה מזכיר, למשל, התנהלות הדבורים אחר מלכתן , ילדים רכים אחר החלילן מהֵמְלִין ועוד. בכל מוביל יש מאבקת הקסם אליו משתוקקת ליוייתו.


ישבנו אחד מול השני , הצייר עם בד הקנבס מתוח על מסגרת, כן הציור וסט הצבעים על הפָּלֵטָה , מוכן, ואני קצת מתוח על כסא. דיברנו על המון דברים עד אשר היה צריך לצייר את הפה כדומם, ואז שתקתי והוא צייר, וזה היה קשה. הקירבה הפיזית היא גדולה ואני נוגע באני, וזה לא פשוט. איני יכול לזכור את כל שדיברנו . דיברנו על הספר "העין והרוח" של מארלו-פונטי הפילוסוף, שכתב על חיבור בין פילוסופיה וציור למרות ולאחר שמקובל היה לחשוב שעולם הפילוסופיה אינו נוגע לעולם האמנות בגלל היחס השונה לתיאור החיים. זה הספר הראשון , כך טוען המקדים חגי כנען שבו מאחד הפילוסופ את הציור עם פילוסופיה, ולכן ספר זה מאומץ כה בחום על ידי ציירים . הוא גם מסביר או נותן נקודת הסתכלות המאפשרת לציור לעוף מעבר לאמנות גרידא. הוא נותן לציור להיות חלק מהחיים ( איזה חלק, זו השאלה האחרת וזו יכולה להיות השאלה הכבדה יותר) למרות שההגדרה היכן הציור הוא חלק מהחיים , ההשמה הגיאוגרפית או הגרפית שלו לעומת החיים, יכולה להיות מקור לאי הסכמות או להשקפות שונות , הכל לפי תפיסת האמן.


ספרתי לאלי על החוויה החברתית שהייתה לי, המפגש בעיר גדולה, של תערוכה ציורים על הכפר והעמק , צייר מהכפר ואנשים מהכפר. היתה שם בועה כזאת הנמשכת ועוטפת את כל המעמד והבועה הזאת היא בועה שיש בה את משהו מהכפר, כעין שלוחה של הכפר במקום שונה (במקרה זה בתל אביב אך היה יכול להיות בכל מקום בעולם), לרגע כשנכנסתי לבועה זאת , שהיה בה אוויר של כפר יהושע והיה שם את החום וההיכרות של האנשים מהכפר והיו שם את החיוכים , אותם החיוכים מאירי הפנים של פגישה קרובה בעיר רחוקה.  
    דיברנו על זוגיות ועל לחוד , דברנו על התאוויות ועל חוסרן , על קשיים להגיע לדברים בהם אנו חפצים. על משפחה, שלו, שלי. קצת על ההסטוריה בה נפגשנו בעבר , גם בארץ וגם בבוסטון, ועל המשכם של הפגישות, איך זה נמשך אצלו , נמשך אצלי. קצת על הלימוד בבצלאל ואורנים , על החזרה לכפר , לחיים בכפר אחרי שנדמה היה כי החוט המקשר ניתק וכל מקום לדרכו . דיברנו על הרבה צדדים של החיים שלנו. היו עוד התרחשויות סמויות , מין חוטים המתמשכים בינו וביני שיש להם חיים משלהם , התרחשויות משלהם והם מעניינים משל עצמם ויש להם את החיים ואת הסיבות משל עצמן , ושנינו כמובן הרגשנו בהם ואפילו נגענו קלות , לא הרחבנו (אולי כמתבקש ממפגש כזה) ואולי השארנו את זה כמו כתם שבו לא נגענו והוא נשאר לא גמור , לא סגור, לא פתור (אני יכול רק לדבר בשמי), אחרת מהכתמים שאותם עברנו, דומה לציור , שבו כתם נוגע בכתם ויוצר עולם שהוא רושם כל הכתמים, אמירה של כל הכתמים (ובין הכתמים , זו המוזיקה, כמו שאמר אלי , כל כך יפה בעיני...) גם יחד וכל אחד לחוד .


היה פורטרט נפלא , שקבלתי , מתנה, יפה , נוגעת , זוכרת, מודה אני.

להיות או לא , אותנטים

הרבה מילים עומדות בצמתים מהן ניתן ואפשר ללכת למקומות שונים, למובנים שונים. הן יכולות להוות כותרות בפני עצמן , הן עולם מלא , הם דבר והיפוכו , כי כך ניתן להוביל אותן. גם זה עלה בראשי תוך כדי טיול של שמונה ימים בהם חיינו ביחד כ 20 אנשים מתערבבים נפרדים מדברים צוחקים מסכימים וגם לא , מתווכחים על נושאים שונים , אינטראקציה טבעית של אנשים שסכום חייהם בעולם עולה על אלף שנים, שנתקלו בתופעות שונות וחוו דבר אחד או שניים בחייהם , כל אחד מהם ,מהמקום שלו בחיים. אחת המילים מאלה שצצו לפניי בעקשנות יתרה היא אותנטיות . לא אותנטיות אתנית ולא של עם, אלא אותנטיות של יחידים ללא קשר להשתייכות כזאת או אחרת. בעצם, הגעתי לזה משורה שקראתי כי אנשים מתנהגים לפי קודים פנימיים שלהם , שהקודים עצמם חלקם קודים של חברה מה נאות מה לא נאות מה מתקבל נכון ומה לא מתקבל נכון , ברגע שאנשים מתנהגים לפי קודים חיצוניים המכתיבים להם, או לפי איזה קנה מידה לפיו הם הולכים, או לפי עקרונות חיצוניים הנכונים לחיים שלהם , אז , ההתנהגותם משתנה והם אינם אנשים אותנטים. כולם מכירים למשל את הצחוק הנקרא מלאכותי , מלאכותי כי הוא מגיע לפי הזמנה או החלטה של האדם ולא צחוק ספונטני כי משהו הצחיק אותו. הצחוק הזה יכול להשמע אפילו אמיתי תלוי בדרגת האימון של אותו אדם הצוחק את הצחוק , הרבה פעמים הוא נשמע חלול , לא מגיע ממש מלמטה מהבטן (הנחשבת למקור של כל רגש שעולה למעלה ) ויש הרגשה שהוא מגיע מהגרון או הלוע בלבד , עוד מאפיין של הצחוק הזה שהוא לא דועך לאיטו אלא מפסיק בבת אחת והוא קצר יותר כאילו הצחוק מפסיק לאחר שאנשים כבר לא שמו לב לחוב שהצחוק הזה בא לשלם, צחוק של הסכמה , של שייכות, חנופה ,של הרצון להראות צוחק. דבר דומה קורה עם חיוך. כאשר החיוך בא בהזמנה, בהחלטה , הפנים מתעוותות לצורת חיוך , אך משהו חסר בחיוך. בדרך כלל העיניים אינן משתתפות בחיוך ולכן יש ניגוד בין התמונה של חיוך הפנים ואי חיוך של העיניים , כאילו העיניים אין צוחקות ונשארות אדישות. צחוק או חיוך לא אותנטים הם תופעות הברורות כמעט לכל אחד , כל אחד מרגיש בם מייד ויודע לתת לזה שם. המושג קיים בתוכו.אנשים לא חושבים על התנהגות לא אותנטית. אולי כי התנהגות זו נחשבת להתנהגות של מוסכמות , ז"א היא מקובלת על דעת הבריות ומסתכלים עליה מזוית מסויימת בלבד , מצד המוסכמות . רובם הולכים עםהתנהגות מוסכמת מהרבה סיבות שנוחיות בצידן. אחת התוצאות בהם אנשים לא מבחינים מה קורה בעטיין של המוסכמות, היא אובדן אותנטיות של אנשים . אנשים לא מתנהגים כטבעם הם אלא לפי איך שהם מפרשים את הצורך של התנהגותם. הם מתנהגים אחרת מכפי שהיו מתנהגים אילו הם הרשו לעצמם או מישהו אחר היה מרשה להם. ברגע שאדם צריך להביע עצמו או להגיב, הוא מכניס את התנהגותו הבאה למסנן או לשורת מסננים ומשנה את התנהגותו הטבעית להתנהגות הצפוייה לדעתו באותו רגע (יש דרכים להשיג התנהגות אותנטית , כמו לדבר בחופשיות, על דברים לא שגרתיים (שגרתיים - מלכודת להתנהגות לא אותנטית (ר"ת - הל"א)) , אחת הדוגמאות: תאר איך אתה מסבן את עצמך במקלחת ). 

יש להתנהגות מוסכמת מטרה , והצהרת המטרה באה לשרת את הכלל , כביכול. כביכול בא כאן כדי להגיד שזו המטרה המוצהרת ,אך גם מטרה מוצהרת זו באה לכסות על אפשרות של הופעת מצבים שיהיו לא נעימים . הכביכול בא להגיד שאנשים אוהבים שיהיה להם נעים בחברה. בגלל זה הם מגיעים לחברה, שיהיה להם נעים בנפשם, שבדידותם תומתק על ידי חברת אנשים (לפעמים גם חברת כלבים היא טובה אך אז ההתנהגות נשארת אותנטית) ואם אתה רוצה לבוא לחברה ולקבל את הנעימות שבה, אז תפחד להתנהג באותנטיות ותרצה להתנהג כפי שאתה חושב שצריך להתנהג בחברה, תתנהג אחרת , כי יש כאן הטיה מהתנהגותך הטבעית (ברב רוב המקרים). זה לא באמת שהמצב של התנהגות לפי מוסכמות היא המצב הכי טוב להיות בו עבור כל אחד הנמצא בחברה , אך זה המצב הבטוח ביותר , למרות שפעמים רבות הוא לא באמת באמת נעים. זה המצב הבטוח ביותר לאנשים שלא מוכנים לקחת בחשבון התנהגות שסוטה , התנהגות שלא נלקחת בחשבון מראש.

הל"א כוללת בתוכה המון היבטים ותוצאות , התנהגות המוכתבת מראש ואינה ה"א אינה טבעית , יוצרת מתח פנימי בין רצון אישי למחוייבות פומבית, אינה אמיתית, לא נותנת לאדם להיות מקורי, גורמת לשעמום , גורמת לדברים מוסכמים לצוף ולדברים לא מוסכמים לא לעלות, גורמת לסוג של מוות במפגשים , כי מפגש אמיתי בין אנשים לא קורה, קיים מפגש בין מסיכות בלבד. זמן רב של הל"א גורם לכך שאדם מאבד ממקוריותו, מדקלם דיעות של אחרים, נשמע שחוק, נשמע לא אמיתי ונשמע לא מחדש ואז שיחה כזאת בין אנשים נדמית כמשחק כדור שמהלכיו ידועים מראש, ללא הפתעה , מהלך הכדור ידוע (ואז הכדור כאילו לא עגול). מי מוסר למי ידוע , איך מוסר גם ידוע. השחקנים משוועים למשחק אמיתי אך יוצא להם משחק כפוי, משחק שמהלכיו ידועים מראש.

בנוסף גם נושאי השיחה שחוקים וגם הדיעות המובעות בשיחה ידועות מראש והדרך היחידה להביע אותם שלא יחשבו או יגידו שהדיעות ידועות, גורמת לתופעה מוכרת (אם כי לא תמיד שמים עליה את האצבע) שאדם נחשב מוכשר אם יביע את הדעה המוכרת בצורה מקורית , בתחכום גדול יותר, בציוריות גדולה יותר, בהנמקה עמוקה יותר . זו הדרך בה מביע האדם את השונות בתוך ההל"א. 

עוד תופעה הקיימת בזמן שחברה מתנהלת בהל"א . קצוות הסובלנות מתקצרים מאוד. מכיוון שאנשים מתנהגים לפי המקובל הרי שגם דיעותיהם אינן צורמות , אינם פוגעות, ולכן הסובלנות אינה מתורגלת כי לא צריך כמעט סובלנות במקרה כזה. כשאנשים מדברים , תמיד קיים גם שיח פנימי בנוסף לשיח החיצוני, והשיח הפנימי עוסק בהשוואות של ההרגשה הפנימית מול מה שנאמר בחוץ , מקובל לא מקובל , עובר לא עובר, מסכים לא מסכים, פוגע לא פוגע , מעליב לא מעליב, מרגיז לא מרגיז , אפשר לעבור על זה בשתיקה אי אפשר לעבור על זה בשתיקה, להראות את העלבון לא להראות את העלבון, לזכור את הפגיעה לא לזכור את הפגיעה , להשיב בפגיעה/עלבון לא להשיב בפגיעה/עלבון. כל זמן שהדברים מקובלים וידועים ונמצאים בתוך טווח קטן מאוד של סטייה מהמקובל הרי השיח הפנימי קטן וכמעט לא מורגש על ידי האדם עצמו ובוודאי לא מורגש כמעט כלפי חוץ . מכיוון שרוב הדברים ידועים הרי התגובה הנגדית היא נמוכה וזה נראה כאילו יש סובלנות לדברים אלו. אך הסובלנות היא רק לדברים המקובלים כי ברגע שיאמרו דברים לא מקובלים או לא ידועים או חדשים או חדשניים , מייד הדו שיח הפנימי יזנק החוצה , כי כל מה שהוסכם בלי מילים , מופר על ידי הדברים החדשים הללו והשיח הפנימי משתלט על השיח החיצוני והבעתו תהיה למעשה התנגדות לנאמר , התנגדות חריפה אפילו, כי יש כאן עלבון כפול ומכופל. היתה כאן גם העזה לחרוג מהמשחק המקובל שכולם משחקים , וגם הבעת מקוריות ושונוּת שעלולה לפגוע בנעימות שכולם מחפשים ביחד. בהעלאת המקורי עולה גם דרישה סמוייה להתחיל לחשוב באמת, להפעיל בכוח את מה שלא רוצה לחשוב. וכל זה ביחד יכול לעורר חיים אמיתיים, מפכים ,מורגשים, מרגשים,מקוממים , מרגיזים, לא שקטים, איומים, מזעזעים, לא מוכרים, מצחיקים, חשיבה עצמית אמיתית, מכריחים את האדם לחשוב , להפעיל חשיבה פנימית מקורית, לוותר על מה שידוע, לוותר על חשיבות ודיעות שנרכשו בעמל רב, לוותר על בניין רב קומות של דיעות ומוסכמות שמתמוטט. להתחיל להרגיש את האמיתי הלא נוח , להתחיל לחיות באמת , להתחיל לחיות עם הקושי לקבל את האחר האמיתי , לוותר על חומות פנימיות (איך אנשים מוותרים על החיות הפנימית ומזמן מתים , אך נאבקים על כל אפשרות המשכת החיים הפיזיים ???) להתרגל לחיות עם פגיעות והחלמה עם חשיפה וכאב , עם כאב וסיפוק של גדילה, עם בלתי ידוע וצמיחה לגובה.

לא מעניין להיות לא אותנטי, לא מרגש להיות לא אותנטי , מעייף להיות לא אותנטי, מצריך גירויים בלתי פוסקים להיות לא אותנטי , יקר להיות לא אותנטי, מת להיות לא אותנטי , לא מצחיק להיות לא אותנטי, כבד להיות לא אותנטי , צר להיות לא אותנטי , אחר להיות אותנטי , מצמיח להיות אותנטי ,מלמד להיות אותנטי, מחייב להיות אותנטי , מפחיד להיות אותנטי, תהום להיות אותנטי. האם יוצא כאן מאזן חיובי להיות אותנטי?

שבת , בוקר

שבת , בוקר, שקט , ואני חושב מהו הקסם של הבוקר . הלא כל אחד שיש לו מעט רגישות בנפשו לא יכול להכחיש שיש קסם מיוחד בבוקר והכי קל להרגיש את זה בשבת כיוון שאז המכוניות לא מפריעות לשקט להמשך כך שהרבה אנשים שקמים בשבע בשמונה עדיין יכולים להרגיש את הקסם מחלחל אליהם. הטוהר של האוויר , השקט שבו נושבת הבריזה ,כמעט בהחבא מגיעה ולאט לאט חודרת לנשימתך מלטפת את חלקי גופך הגלויים מגיעה לתודעתך ומשדרת שלווה ושקט ונעימות מתמשכת כמו הנשימה המואטת עקב כך והגוף המתרצה לשקט ומתרפה והשמחה הקטנה הבוקעת מתוך השקט של הגוף וזורמת בתוכו כהד לבריזה שבחוץ . וכאילו להוסיף ולהדגיש ברכות את האווירה המיוחדת , יש את המיית תור העיר, הצוצלת , מדי פעם, לא כל הזמן. ומי אשר משקיף דרך החלון , בעיר, או יוצא ממפתן ביתו בכפר ומביט לכל הצדדים , יכול לשמוע את השקט. בעצם בלשמוע את השקט הווה אומר לשמוע את מנוע גופך בפעולותיו הרגילות הדם בעורקים איזה שהיא התרחשות באוזן ה מעניקה תחושה של שמיעה של משהו שלא ניתן להגדיר. קריאת עורב מרחוק ותשובת חברו מקרוב קורעים את השקט הזוקף גבותיו או אזניו בתמיהה ושוב שוקע לו לתוך האור הזהוב החרישי המוצל כאילו רוחץ בו וטובל בו בלי להפריע לסביבה והכל חוזר לשקט שלו, ניתן לאמר למין תנומה ערה , שקט גמור בפנים עם עירנות חדה ושקטה. הצופית קוראת לבן זוגה וניתן לשמוע את הצפצוף הגבוה כשהוא מגיע ישר לאוזן מבחוץ אך גם לפעמים שהוא פוגע בקיר החדר וניתז כאילו מבפנים החוצה, אוף , איזה דבש זורם בנשמה במתיקות באהבה בבכי קטן פנימי של הקלה והנפש יכולה לזרום לה כך בפנים , זורמת לאף מקום וכל הזמן , יחד עם הנשימה השקטה הקלה האיטית , שאף היא אינה נשמעת רק הצלעות העולות ויורדות לאיטן בקצב קבוע ומונוטוני קובעות קצב חיים של שלווה נעימות ומתיקות , אוףףףף , איזה בוקר, איזה שקט , כמה טוב כמה נעים, שבת בבוקר.

בן אדם טוב

חשבו שהוא כנראה בן אדם טוב, עוזר לחברו בשעת צרה בשעת צורך , לוקח אותו תחת חסותו, נותן לו מכספו, עזרתו , עובר איתו מדלת לדלת עד אשר ידלו כל צרכיו . פשוט השתנקו מרוב רגש העולה על גדותיו מטוב ליבו וגם השתפכו בפניו על סגולותיו הנפלאות , כיצד הוא מסור, כיצד הוא בלי לבקש תמורה , כיצד הוא בלב שלם וללא הגבלה , כיצד כולו, מקדיש מזמנו ומרצו וכוחו להוביל ולעזור ולתמוך בשני .


רק השני ידע למה , השני הרגיש מדוע וגם נהג בבטחון לא כאדם התלוי בחסדי השני , אלא כיודע את ערכו ויודע כי יקבל את צרכיו , יקבל את מבוקשו . ללא תחינה ללא בקשות רבות ללא רגשות חנופה והתרפסות , הוא ידע כי זה יהיה דרכו של העולם, הדרך שתיסלל לפניו. הוא היה כעיוור המניח את ידו על כתפי ההילך המוביל אותו . כמו בימים ימימה שהיו מובילים קדוש עיוור (אם קדוש , אז שיהיה עיוור , אי אפשר לקבל הכל , זאת גישה אחת , גישה אחרת, הוא קדוש לכן הוא עיוור , עיוור כי לא קדוש מספיק , עיוור כי צריך להיות פיקח לרחשי השני , לרזי הקול, לרזי הרחשים העולים מן העולם, העולים מן האדם ומספרים לו טוב מכל על המתרחש מול עיניו הסומות הסמויות, עיוור כדי שיוכל להריח את נפשו של זה מולו, את גלי החום שהוא מפיץ , עיוור כי כך רואים יותר טוב את הזולת, עיוור למען לא יטעו המראות את הנפש ,לבל לא יטעה בשדות ירוקים ברכה ובשדות חשופים את הקללה , הוא הכיר מזמן את סוד ההיפוך וכאשר אינך רואה אתה רואה את הנכוחה ) והוא העיוור הלך בטוח אחר זה שהוביל אותו . הוא ידע שזה שמוביל יעשה את מלאכתו נאמנה, הוא ידע שזה שמוביל יעביר אותו מעבר חתחתי הדרך, יכופף ראשו מפני ענפים נמוכים האורבים לאילו שאינם מוכנים, הוא ידע שזה שמוביל יסלול לפניו את הדרך למקום מנוחתו. הוא ידע כל זאת כי היה עיוור . מבעד עיוורונו הרגיש את חובו של המוביל, היטב את גודל החוב. הרגיש דרך שמיעתו, את הבטחון בו הובל, הרגיש את גלי החום הרך בדרך בו הובל. שמע את נעימת קול המוביל , את הקול השליו השמח. אולי ידע סודות גדולים מאלו , אולי ידע רחוק משניהם היכן נפגשו מזמן , והבין למה קשור אליו המוביל ולמה הבטחון בו הוא מוביל אותו , הוא הכיר את שליטתו במוביל לא כפי שבעל בהמה שולט בבהמתו , אלא בשליטת החוב הלא נראה, הבלתי מעורער. בשלמות ההתחייבות שהמוביל נטל עליו בלי לדעת באמת מדוע , רק לדעת את הבטחון בדרך, את נקיון הנפש בהובילה .ולכן גם יכולתו של המוביל לקבל צרכיו של השני דרך כח הבקשה השלמה.


העיוור לכן לא היה אסיר תודה כפי שמתבקש היה לחשוב ולהבין כשרואים את דמות שניהם. המוביל היה מובל והמובל מוביל בין השניים. רק נדמה היה מבחוץ שבטחון המוביל הוא זה שמוביל את שניהם . ולא ידעו אנשים כי בטחון העיוור הוא שמדריך את המוביל, דומה כי גם המוביל לא ידע זאת, רק העיוור ידע זאת ושתק. שתק מול העולם כמו עוד המון שתיקות מכסות את הזורם אליו, ומוביל אותו בדרכו שלו עצמו. שתיקת העיוור היא זו שיכולה היתה להפוך אותו לקדוש , כי טבעו של קדוש, יכולתו להחריש את הידע הזורם אליו . להחריש את כל הסודות גדולים כקטנים . לשתוק את מובן החיים היום יומי , וללמד רק מה שאנשים יכולים לשמוע , רק מה שאנשים רוצים להבין . טבעו של הקדוש שיודע הוא לספר לאנשים גם מה שאינם יודעים וגם אינם יודעים שהם מקבלים ממנו. רק בחלומותיהם מתפרשים להם דבריו ושם הם נספגים אל חייהם הערים . ובפוקחם את עיניהם, שכחו את אשר חלמו ואינם יודעים את אשר יודעים. רק חייהם המשתנים להם מנגד מספרים לעצמם את השינוי שחל , ולפעמים גם חברים קרובים פקוחי עיניים או נשים חשדניות , המרגישות כל דבר שונה . לא שמבינות הן את הדברים החדשים , אך אלופות הן ברגישתן את השונה , כמו מכירות הן את המשעולים בהם זורמים מולם האנשים ולכן מרגישות הן מיד כאשר מי מהם משנה את מסלולו. משנה את מסלולו ייתכן רק בנימת הדיבור שהשתנתה עקב בטחון ברגשותיו הנשענים נכון אחד על גבי השני. בטחון כי מאבק פנימי הסתיים והכוחות הפנימיים מאוחדים. בטחון נכון המוקרן פנימה , הבטחון היושב לבטח בפנימו, לא כאחיו הבטחון החיצוני הבא להפגין בחוצות כי בביתו אינו יכול לשבת . בטחון שבא להראות לעולם מה שלא קיים בפנים . בטחון שהופך התרסה. בטחון שהופך להיות חומה בצורה. בטחון מוצק ולא חדיר. בטחון שאיתו נשברים , בטחון המתרסק לרסיסים קטנים כשהוא נשבר . כמה נותר להם עדיין לפסוע בדרכים לא ידעו שניהם , העיוור ידע בשקט כי תום המסע יבשר את עצמו , כמו שמחוז חפצו ירפד אותו בבטחון חדש שאותו לא הכיר קודם , בטחון חדש במקום החדש שבו יש להשאר לתקופה זו , לשליחות זו.

להתחקות אחר חלום להתעטף בהרגשה

בבוקר קמתי עם תחושה של חלום מעניין והצטרכתי לכמה דקות לשוב אליו כחלום, כמושג, למה קרה בחלום. לאט לאט משכתי אותו עוד קצת ועוד קצת , לא ממש הצלחתי לשחזר את כל השתלשלותו (עוד עכשיו צצים לי קרעי חלום קטנים בעוד אני כותב) אבל את העקרון שלו כן, והחלום נראה כך: לאחר שהחלום התפתח ועזב את נקודת ההתחלה, וההתחלה נראית כמספר שורות (שורות המופיעות על מסך נגיד) שבכל אחת מהשורות הראשונות הכתוב נגמר בציור גליל ירוק שוכב , השורות האחרונות נגמרות בכתוב כשכל אחת באורך שונה. מאחת מהשורות הללו של הכתוב בלבד מתחיל החלום . ההשתלשלות המפורטת של החלום אבדה ללא שוב , יש כאן רק שתי דמויות (נדמה לי שיחד עם עמוס גם אורלי) המקיימות סוג של מרדף כמו במים עמוקים אך למעשה זה בסביבה של חול . מדי פעם אני מסתכל על זה מלמעלה וזה נראה שטוח ללא עומק, כמו אי של דשא קטן בתוך סביבה של חול , לכר הדשא הדליל הזה יש צורה קצת כמו הכינרת אך הוא קטן, כמה מטרים סך הכל. ושוב אני צולל אל מתחת לכר הדשא לתוך עומק החול עצמו, אל הכל שצלול למטה בהרגשה של מים ורואה שכל אחד יורה לכוון השני אך לא יורה חיצים אלא נראה כמו כמה חוטי צבעוניים עבים (יותר כמו חוטי פלסטיק עבים) שנגמרים כל אחד בצבע שונה בצורה קופסה גלילית , לאחר שכיוון החלום הוא מלמעלה למטה והצידה ימינה, החלום נגמר בצד שמאל של זירת ההתרחשות , למעלה , כשעמוס בתור ילד קטן רוכב על איזה מרכב ברזל צבעוני הממוקם על בטון ופניו מופנים לכיוון ימין של הזירה וזהו מה שאני זוכר . מתוך זה עולות כמה תמונות וההרגשה של החלום , ובחלום למעשה אין רגשות שמפעמים כמו בהרבה חלומות , יש רק הסתכלות פסיבית על ההתרחשות מבלי שקורה משהו חוץ מזה שעמוס נשאר מוחשי לאחר החלום ואורלי נשארה רק בתוך ידיעה. וגם מסלול להתרחשות , מהצד השמאלי העליון של הזירה עם תמונת ההתחלה, בעיגול כלפי מטה מצד ימין, לאמצע הזירה , אני כל פעם רוצה להגיד מסך או דף כי כך נראית הזירה כשאני סוגר את העיניים אך בנוסף יש גם עומק. כאמור אין רגשות ואני צופה פסיבי בהתרחשות וכל מה שנשאר מהחלום הם קרעי התרחשויות שמאבדות את הקונטקסט ואת הכוונה וכל העומק ואת ההתרחשות . גם את ההרגשה ואת התחושה אני מאבד. ובכל זאת יש איזו הרגשה של הישגיות בזה שהחלום לא היה כשנזכרתי בו עם פקיחת העינים, והצלחתי לשחזר אותו. כי בדרך כלל מה שקורה , אני נזכר בחלום , הוא נפרש כהרף עין מולי לכל אורכו והתרחשותו ואחר כך נעלם ללא יכולת להשתחזר ואובד לנצח. נשארת רק התחושה האובדת של ההרף עין שרואה הכל. תוך כדי תקתוק על הקלידים הנמשך ברובו בעיניים עצומות , כי זו כתיבה עיוורת , אני מרגיש את הציפורניים מקישות על המנענעים ואני חושב שצריך לקצוץ את הצפורניים או לפחות לסדר אותם , שכחתי מה המילה מהדוייקת , אומרים לנטול ציפורניים? כי לנטול זה את הידיים , אני נזכר שקוצץ הציפורניים הטוב נמצא בתיק גב שאני לוקח לעבודה ואומר לעצמי שצריך לזכור להוציא אותו משם עם פקפוק ביכולתי לזכור זאת לאורך זמן , כי יש לי יכולת לשכוח דבר שהתחייבתי אליו, לאחר זמן קצר מאוד.


המחשבות לוקחות אותי לבתי וסכום שאני נותן לה מידי חודש וכל הקשור בזה (מעשייה ארוכה וקטנונית) וגם למאתיים שקל שאני שולף מהארנק ונוטל לה כל פעם שהיא מגיעה לתל אביב או כל פעם שאני מגיע לירושלים. ונדמה לי שאני מוציא את הכסף מהארנק כי זו סוג של מורשה שקבלתי מאמא שלי ואיזה התנהגויות יש לנו שהרבה מתוכם קבלנו, ולא נובעות מתוכנו כפי שהיינו רוצים לחשוב, לא מהחלטתנו והרגשתנו אלא , סוג של תמונה שנשארה איתנו מהורינו או מי ממשפחתנו שהשד יודע מהיכן הוא קיבל את ההרגל, או שכל הרגל כזה, התחיל בהחלטה של מי שהוא מהמשפחה או מי שהוא בעולם, ואנחנו ראינו זאת הרבה פעמיםאו שראינו את זה אולי רק פעם אחת וזה עשה עלינו רושם בלי ימחה, ונכנס בנו בתור ציווי. זה נכנס בנו בתור הרגל שאם הוא מעיד בעיננו או בעיני אחרים על תכונה כמו נדיבות , יכול להיות שאנו או אחרים מנכסים/מדביקים זאת לעצמנו .


אני חוזר במחשבתי להצגת אירוע של הִתְגָלוּת לאורית (כך נקרא לה ), אני חושב שאם הדברים שהיא נאלצת לעשות עבור בעלה נראים לה כהקרבה כי פתאום מספיק שזה קוטע את החופש הבלתי-מופרע שהיה לה , כך שאפילו הפרעה קטנה זאת נראית כאסון, לאחר שהיא משתלטת על תחושת האסון כלומר יוצאת מהרגשת הפניקה של אסון היא מחליטה שזו בעצם הקרבה, כלומר היא מבייתת את האסון הנגרם על ידי הפרעה לחופש הרב שהיה לה , ומעבירה אותו להבנת ההקרבה שהיא עושה עבור בעלה המתקשה בבצוע מספר פעולות.


המנגנון הזה , של לקחת תחושה המשתלטת עלינו בפתאומיות, במצב שאין לנו שליטה עליו, כמו הרגשת פחד, או בהלה, או תחושת אסון שנפל עלינו , שנפל והגיח מולינו ללא הכנה ושאיננו מוכנים לקראתו ולכן הוא משתלט עלינו ולוקח לנו זמן לאסוף את עצמנו חזרה, לנקות את עצמנו מהתחושה הפתאומית ולהחליט בעצמנו מה זה היה , הוא מנגנון מופלא שבו אנו לרגע חשופים, נמצאים מול האמת שלנו הפנימית והתחושה האמיתית שאולי תפקידה בשבילנו היא לפתוח עבורנו בסוג של אלימות את תמונת נפשנו הפנימית או את העולם שבו נמצאת נפשנו ולראות אותה ישירות מולינו בהבזק שאולי אחר כך יתפתח ליכולת התבוננות ממושכת. במקום זה אנו ממהרים לסגת די בפאניקה מהזירה או משתלטים במהירות על עצמנו ומפרשים בדרך חדשה את האירוע שעברנו . זה אפילו לא לפרש הרגשה אלא לעשות לה שדרוג , העלאה בדרגה , האצלה לאחר שינוי טוטאלי או הכחשה טוטאלית של ההרגשה הראשונית שהשתלטה עלינו . למשל ההרגשה הראשונית שהשתלטה על אורית היתה בהלה על כך שהחופש המוחלט שלה הולך להישלל , לתמיד כפי שנראה לעין באותו הרף עין . יכול להיות שהיא חיה עם הפחד הזה בקירבה זמן מה . בהיותה אדם נאור ומוסרי היא יודעת שזה "לא בסדר" לחיות עם הרגשת הפחד כי זאת הודאה בכשלונה לעמוד לצד בעלה באש ובמים כפי שהבטיחה לעצמה כשהחיים היו אחרים, כמו שרבים וטובים בינינו (כי הרעים המועטים בקרבנו , מודים שברגע שמישהו ייפול עליהם למעמסה הם לא יהיו שם ברגע שלאחר מכן) אכן מבטיחים לעצמם, מי בלב בוטח שאכן כך יהיה ומי בלב רועד ומתפלל שזה לא יקרה לו כי אינו בטוח בכוחו לעמוד במעמסה. לאחר שהשתלטה על עצמה , השדרוג שנעשה להרגשת הפחד משלילת החירות הוא להביא את המצב הנפשי להרגשה של הקְרבה, הקְרבה הנובעת מאמונה שלמה במחוייבות שיש לה לקשר הזה המיוחד, והיותר ספציפי למחויבות שיש לה לדרך הזאת ששניהם הולכים בה . הדרך מבטיחה רק קושי ובעצם קשירתם אחד לשני (וכאן עולה בי ההרהור שאולי הגורל הועיד להם להיות צמודים ממש אחד לשני כמו הרבה זוגות, אך בגלל ששניהם לקחו דרך עצמאית ,כל אחד לחוד התפתח בדרך שלהם ונפגשו בבית בסופו של יום, והגורל הועיד להם קשר הדוק. מכיוון ששניהם "בגדו" בגורל שלהם , גזר עליהם הגורל , אם לא בחופש אז בכורח, להיות צמודים אחד לשני . וההצמדה נעשית במקרה זה דרך ההתחייבות הפנימית העמוקה של אורית , ומחלתו של הבעל הנזקק עכשיו לעזרה מבת הזוג שלו, כי אחרת לא יוכל להמשיך להסתדר בדרכו. וסופם שיהיו צמודים אחד לשני ללא יכולת להיפרד, אלא אם כן מי מהם יחליט שאת המעמסה הוא מטיל על מישהו אחר , מישהו שהוא תחליף לעזרה שלה, דבר שלפחות בתחילתה של דרך לא נראה לעין בגלל התחייבותה העמוקה של אורית .






לסיכום , אנו מדברים כאן על מנגנון שבא לכסות את היכולת להסתכל על הנפש פנימה . ההסתכלות על הנפש פנימה מתאפשרת לאדם רגיל בחיי היום יום רק בהפתעה גדולה כשהכרתו ותודעתו אינם מוכנים לקראתה. באירוע כזה, הנפש נחשפת לאורכה ואנו יכולים להתבונן בה . המנגנון הרגיל והמוכר שפועל בנו , בבני אדם רגילים , מכסה, מסלק, מנקה את רגע ההפתעה , בכך נסגר עולם הנפש בפני מבקריו והמכסה הוא רגש אחר , סוג של האצלה של רגש המתקבל על הדעת הערה של האדם.

סרט דוקומנטרי

סרט דוקומטרי , בו ילד קטן מתוק עד כדי בכי , מזכיר לי את הילדים שלי כמו שאני זוכר אותם דרך ההקלטות שהיו קטנים, מקוריים ומתוקים עד כדי כאב, כאב היום , כאב צורב כאב מתוק עד בכי, בכי תמרורים שאיני יודע מאין הגיע. גם לילד הזה מודדים את הגובה, הוא עדיין לא יודע שיגדל קצת , בעוד שנה , בעוד שנתיים , יתמתח עד קצה היכולת , ירים קצת את הראש , רק שיגידו לו שגדל יותר שגדל בעוד סנטימטר. איזו גאווה , שגדל בעוד סנטימטר , מה עם הגאווה שלי היום , במה אני גאה .


בודאי לא בזה שגדלתי עוד שנה, אולי בזה שאני עדיין חי ,בזה ש"אני לא נראה בן גילי"


לאנשים פשוטים נראה שיותר קל לראות את הגורל שלהם בהתגלמותו ובהשתלשלותו. הם מספרים את סיפור החיים שלהם לא בהשתאות שלא מבינה מה קרה , אלא דרך השתלשלות של הגורל שלהם. הרבה פעמים הם לא קוראים לו בשמו, גורל . רק מספרים בהשלמה את סיפור חייהם , כמו אותו בנאי שלא יכול היה לראות עגלת נכים גם לא כסמל על מכוניות של נכים, ונפל בנו מקומה 22 ונעשה לנכה המתנהל על כסא גלגלים, ואיך הוא מספר את העובדות המתאימות לסיפור והשתשלות הגורל, איך הוא רואה את הקשר למרות שאינו קושר במפורש. אבל מספר רק אתהשביל שבו מוביל אותו גורלו עד שהוא מגיע לקצה השביל של הגורל , בשביל אותו הוליך את השומע עד סופו , עד שהגיע לעוקץ הגורל .


סרט דוקומנטרי, הילד ממשיך להכמיר לי את הלב, אני כותב ובוכה, מה יש לי? יש בו בילד הזה משהו שזורם כל כך יפה . הנה הוא יושב במיטה , שותה מבבקבוק וכבר מדבר כל כך יפה בחן כל כך טבעי , בלי תסביכים , רוקד עם האבא בכזאת טבעיות שאני פשוט לא מסוגל להבין כזאת טבעיות , איך זה שאין מעצורים קלים אפילו איך זה שאין שביב של ביישנות או מעצור , הכל זורם בצורה המעוררת השתאות , אני לא מבין את זה , אולי כי מהמקום שאני הייתי ילד אף פעם לא ראיתי ולא חשתי דבר כזה בולט , שוטף וחסר מעצורים, אני לא מפסיק להשתאות ובודאי נראה טפשי , החזרה הזאת להשתאות , זה נוגע לי עמוק בפנים בלב החששני שלי במה שלא מעיז אצלי במה שמעיז אצלי שלקח לי שנים להתגבר עליו ולהיות מה שקרוי אדם משוחרר, אך אדם משוחרר שהיה לו איכפת נורא מזה שהוא לא , ועבד קשה בפנימו על שכנוע פנימי של העזה , של רציונליזציה למה לא חייבים להתרגש ולמה לא חייבים לפחד ולא לא צריך להיות משועבדים להבעת דיעה של אחרים עליך , לא על התשבוחות ובוודאי לא הביקורות ולא על דברים שליליים שיכולים להגיד , להגיד מתוך עצמם.. לא על גיחוכים , לא על ליחשושים חשאים המביעים וודאי ביקורת לא פומבית עליי , סוג של התבדחויות , סוג של לגלוג הנאמר בפנים רציניות

משחק ושמו טרור

המלחמות הקיימות היום מוכרזות על ידי רוב אמצעי התקשורת כמלחמה בין הטרוריזם למדינות המסודרות. הטרור הוא בן-לאדן נגד ארצות הברית וגרורותיה, בין רוסיה לצ'צ'נים וזו התמונה בפסגת העולם. לכל מעצמה יש הטרוריסט שלה שלמעשה נותן בידיה של המעצמה יכולת ולגיטימציה להיכנס לכל מקום העולה על רוחה לעשות כעולה על רוחה, לקבוע לעצמה ולכן גם לסביבתה הקרובה והרחוקה את כללי המשחק שהיא בחרה בהם.

אמרו זאת כבר לפניי. הטרוריסט הומצא על ידי מעצמה כדי ליצור לה אויב חיצוני ועל ידי כך לתת לעצמה כר פעולה נרחב והאפשרויות הן לא מוגבלות- "הומצא" היא מילה רחבה שיש בה כל יכולות השורש מצא ,ניתן למצוא את טרור , ניתן למצוא אותו בכל מקום ולאחר שמוצאים אותו ככלי קטן ניתן להמציא אותו מחדש בצורה חדש , גדולה יותר , מאיימת יותר, שטנית יותר , בעלת השפעה רבה יותר ,בעל כוחות גדולים יותר, בעלת פוטנציאל גדול יותר, יכולת שיבוט מהירה , השתלה בכל מקום בעולם , השתלבות ללא הכר עם הסביבה המוכרת . אין לזה סוף ואין לזה סיום ואפשר להגיד די בכוונה כי ברגע שהגבלת את יכולת אויביך הגבלת את יכולת התמרון שלך, הגבלת את הדמיון שלך, שמת לך גבולות. ואם לא התכוונת לכך, אם זה לא משרת אותך לכשתחפוץ ,לָמה להגביל ? תן לזה לרוץ . תמיד תוכל להגיד, כמו בסדרות האמריקאיות האינסופיות שזה הסוף (של הטרור) , ולאחר תקופה קטנה האויב שהודבר קם שוב על רגליו ,קצת שונה, נראה קצת אחר (השחקן עבר שוב ניתוח פלסטי כדי להצעיר אותו, להחזיר אותו לכוח המשיכה הקודם שלו** ) אך כולנו יודעים (בוודאי אלו שהמציאו אותו) שבבסיסו הוא לא השתנה. אותן שאיפות להרג, להפחדה, לטרור, בעיקר נגד המעצמה ששוב צריכה למצוא את הכוחות שבתוכה, הניזונים מהלאומיות שלה עצמה, מיכולת מופלאה שלה גם היא להתאושש לקום על הרגלים ולעמוד שוב כמו בהתחלה עם יכולת מוגברת לעמוד שוב מול הרוע עם אותו טוב בסיסי עם אותו כוח פנימי להתאושש מהמכה של הרוע, עם אותה בהירות בסיסית של המחשבות, של בניית הכלכלה, של קימום ההריסות .

** אנשים עלולים לחשוב שסדרות נצחיות ("היפים והאמיצים"?) שאינן נגמרות, הן זבל שהומצא סתם בשביל עקרות בית משועממות או שלפנסיונרים יהיה מה לשוחח כשנפגשים למשחק קלפים ידידותי , ואני יכול להגיד בוודאות: שום דבר אינו מגיח לעולם סתם ככה כדי לעשות עוד כסף במקום שעדיין לא עשו בו כסף, או בגלל סיבה חדשה כלשהיא או כדי לחדש את העולם . כל תופעה בעולם היא בבואה של המון אספקלריות (מראות) אחרות בעולם. דומה הדבר לגוף האדם שבו כפות הידיים הן אספקלריה של חייו ,כמו שכפות רגליו הן מיפוי של איבריו השונים,כמו שהאיריס שלו היא בבואה אחרת שלו וכמו המיפוי של תנוך האוזן גם הוא מכלול של איברי האדם, וניתן להגיד באופן הכי כללי בלי להסתכן כלל, שכל חלק או איבר בגוף האדם יש בו השתקפות של האדם השלם בדרך אולי קצת שונה (ניתן לפתח זאת יותר , בהזדמנות אחרת), אך זה הרואה נכוחה יוכל לראות את האדם ומצבו בהסתכלו דרך איבר כלשהוא. כל דבר שנוֹצַר בעולם נוֹצֵר כראי לדבר קיים ,ויש מקומות נדירים בהם הוא נוֹצַר לדבר שיקרה בקרוב ומקרים נדירים יותר שהוא נוצר כראי של עתיד רחוק. איך שלא יהיה, אם אדם יודע להסתכל סביבו על תופעות קיימות הוא יכול להבין את העולם נכון יותר ומסוגל לחזות תהליכים שהם עדיין כניצנים לא ברורים, כתופעות סתמיות אשר יתפתחו בעתיד לתופעות ברורות אשר יש להם מטרה המתבררת ומתבהרת תוך כדי התפתחות או תוך כדי טרנספורמציה.

אם אנו חוזרים לנושא הראשון הרי שמעצמה המסודרת עם טרוריסט מיליונר בעל יכולות מופלאות שלא ניתן לתופסו, שמצליח לקומם נגד המעצמה קבוצות רבות , מעצמה כזאת מסוגלת ליצור מצב חרום בינלאומי , ובו להנהיג חוקי משחק חדשים הן במדיניות חוץ אבל העיקר בכלכלה , ומי שזוכר שאמריקה למשל, היא בראש ובראשונה גוף כלכלי , שהקפיטל מוליך אותו , או הוא גוף המוליך את הקפיטל , יכול בעצמו לזרום עם הדמיון לכל תרחיש בכל כיוון בתנאי שהוא שומר על חוקי המשחק אותם ניתן לראות מנוהלים על ידי המעצמה.

אני לוקח את אותך למקום אחר, זעיר אנפיני של התמונה שצוירה בקטעים הקודמים. אני לוקח את הקורא לסביבת החיים שלנו . אני לוקח אותך לטרוריסט המקומי, שלנו. אני משתאה תמיד לדרכי הפעולה של הפלסטינאים . מה הם חושבים לעצמם כשהם מתארגנים בקבוצות קטנות או שולחים פצצות חיות להרוג אנשים. חוץ מהסיפוק הרגעי שיש להם על הרג כמה ישראלים . חוץ מהשקר העצמי שלהם והסיפוק שרכשו לעצמם שהוא אונאה עצמית מהגדולה שבהן. מה הם, או העומדים בראשם חושבים לעצמם , האינם רואים את הגיחוך שבהתגנבות היחידים שהם שולחים את אנשיהם לגדר בין עזה לישראל, בעוד הישראלים צופים בהם במצלמות והורגים אותם בסוג מסוים של זלזול . האם אינם רואים שיחסית לכל השנים ממלחמות הערבים יהודים בסוף שנות הארבעים במאה הקודמת , הם אינם מתקדמים יחסית ליהודים אלא נסוגים יחסית ליהודים. ואין כאן טפיחה על השכם. ממש לא. יש כאן מבחינת הערבים וההנהגה הערבית שקר גדול המונצח באופן קבוע בעזרת ,המנהיגים המנצלים, מספר מוטיבים פשוטים יחסית שוב ושוב כדי להשיג לעצמם מטרות שלהם , מטרות אנוכיות . וכאן נכנס בזעיר אנפין המשחק שתואר קודם לכן. האדם הפשוט הערבי מובל באפו מאז שהוא קטן . מחנכים אותו שוב ושוב לתמונה של האויב הלא אנושי , המפלצתי , הרע . מחנכים אותו דרך השנאה ובונים בתוכו משוואה לא אפשרית של שאיפה מדומה לנצח את האוייב הרע . וברגע שהתמונה הזאת תופשת שליטה על נפשו , הרי שכל מה שהוא רואה דרך עיניו . תהיה הדמות השנואה החייבת להיעלם מצד אחד ומצד שני, תלוי באישיותו, הצורך להילחם, הרצון להעלים את האויב ולוא גם במחיר חייו. גם בתרבות זו אין ערך החיים מוצג כערך עליון , אלא יותר ככלי לשרת איזו מטרה ויכולה להיות זו מטרה איומה , או נעלה . החיים שווים פחות מאותה מטרה.

לאחר כל זאת, מה קיים לנו בשטח הפלסטינאי. מצד אחד דמות האויב כדמות דמונית חזקה השולטת על חייהם, מצד שני חייהם המוקדשים למטרות קטנטנות וחסרות השפעה ומשמעות של הרג, שנופחו על ידי החינוך והשיטה כמטרות נעלות המצדיקות אפילו את הקרבת חייהם שלהם, הרס בית משפחתם ועתידם של קרוביהם . יותר בתים נהרסו בעזה ובשומרון מאשר נהרגו יהודים, משוואה נוראה ומופרכת מיסודה כמו כל השיטה הנפסדת שפותחה על ידי מנהיגים ערבים. שם, ניתן לראות בקלות יחסית מי מרוויח מכל השיטה . והרווח הולך מהרחוק לקרוב מהגבוה לנמוך , מרוויחים קודם כל השליטים הרחוקים מהפלסטינאים. מרוויחים הסורים, מרוויחים הסעודים, מרוויחים המצרים ועכשיו גם הטורקים רוצים להרוויח וגם הם התחילו לשחק את אותו משחק. והמשחק הזה משוחק על גב הפלסטינים. אך גם בקרב הפלסטינים יש מרוויחים יותר ומרוויחים פחות . ושוב, מרוויחים הרחוקים יותר והגבוהים יותר. כל המלחמה הפלסטינאית היא רווחית למספר רב של פלסטינאים השולטים באחיהם. היא רווחית כי אין כמעט דבר רווחי יותר מנשק , חומרי נפץ . יש גם לזכור שהכל יחסי והרחוקים והגבוהים מרוויחים המון לעומת העם הנעשה עני יותר ומדוכא יותר . בסופת המדבר ומיד אחריו , הברחת כל חומרי המחיה וההרג לעזה, לא נעשה בהתנדבות ולא נעשה חינם. כל אמל"ח וכל דלק וכל מזון וכל חומר שהוברח עבר מספר ידיים שכל אחד הרוויח ממנו משהו , ושוב הרווח התחלק לפי הגובה והרוחק. הרחוקים ביותר מהזירה והגבוהים הרוויחו את הרווח הגבוה ביותר כשהרווח הקטן ביותר נפל בחלקם של אלו ששינעו את הסחורה בתוך המנהרות או אלו שפלסו בגופם את המנהרות, המנהרות הללו שמתמוטטות בחלקן וקוברות את חופריהם , שנהרסו פעמים מהפצצות צה"ל. היו גם כאלה שלא הרוויחו כלל, ואלה הם רוב העם היושב בעזה. ואין פלא שיש הרבה אנשים מיואשים בעזה, כי על גבם חיים טוב יותר כל אלה שרחוקים וגבוהים. כל האנשים שביתם נהרס בסופת המדבר או סופת חול או איך שקוראים ל"מבצע". וישנם אלפי אנשים שאין להם יותר בית, הם סמוכים על שאריות התמיכה של אונרא או השד יודע איך קוראים למקור ההכנסה של הרחוקים והגבוהים של הערבים . הם גרים באוהלים שסופקו להם ומסתופפים ליד חורבות בתיהם שהופצצו במבצע. ילדיהם של אנשים אלו הנמוכים ביותר והקרובים ביותר לאש. ילדיהם הם אלו שיחונכו לאור השנאה ליהודים . יחדירו לנפשם שמצבם הנורא נגרם רק בגלל סיבה אחת , היהודים . לכשיגדלו, על מנת להרגיש שיש משמעות לחייהם, יצטרפו לשורות אחד מהארגונים הקיימים ברצועת עזה ויתנו את חייהם במוקדם או מאוחר למנגנון המטפח את סוג החיים הללו .

כלומר, כל המאבק שיוצר המון אבק ומעט תוחלת ותקווה , מיוצר על מנת שמישהו יעלה גבוה יותר, רחוק יותר , כמו באולימפיאדה, אולימפיאדת השוטים. וכל העניין משוחק ומלוהק בצורה די יעילה יחסית לצורת הניהול בלבאנט. המון דיו והמון אמצעי מדיה מוקדשים על מנת להמשיך את הזיוף והאשליה ובשל מטרה שלא תיגמר בקרוב. הרחוקים והגבוהים רוצים לחיות טוב , טוב ללא הגבלה טוב ללא הפרעה , ויעידו על כך כל השליטים , בסוריה ירדן סעודיה מצרים ובקרוב תורכיה. כולם עשירים גם בארצם וגם מחוץ לארצם . כולם בונים את עצמם גם בארצם וגם מחוץ לארצם. ויעידו על כך שליטי הפלסטינאים הידועים ואלו שנשארים במחשך. והכי יעידו על כך העוני חוסר העתיד, וחוסר התקווה של אלו בתחתית החברה הפלסטינאית , שחייהם ינועו בין הבסדר בזמן שקט ובין הרפש במקרים של התלקחות. והתלקחות תבוא כל אימת שיש חשש שהמשחק בא אל סופו. בכל רגע שמסתמנת רגיעה ואפשרות לפיוס. בכל רגע שפיוס כזה , יכול לקרב לבבות ויכול להרים את האנשים מהרצפה, ממש ברגע כזה, הכל יתהפך, הכל יתערבב שוב, האש תתלקח והכל יתחיל מחדש, דומה אך שונה, כי גם זה שם המשחק, לגוון ולגוון שלא ייראה דומה מדיי שמישהו לא יחשוד שיש כאן משהו מבויים. כל פעם זה יהיה דומה אך שונה . חוץ מהתוצאה שתהיה דומה ודומה .

משחק דומה קיים גם בצד השני , אצלנו הישראלים. הוא אחר, מבנה המוקם בעמל רב על יד אנשים רבים גם מהשמאל וגם מהימין לטפח את הסביבה והמבנה שתתאים כמו כפפה ישראלית ליד של אויב.

המחול של פינה באוש כאירוע

(פינה באוש הביאה לעולם צורת מחול אשר לא היה מקובלת קודם ונחשבת כפורצת דרך)


על פינה באוש כאירוע , או על הופעת מחול שלה כאירוע אשר לא ניתן לניכוס (לא ניתן לעשותו שלך במובן של אימוץ ללב או סוג של בעלות בגלל הבנה והכרה של הריקוד) ולכן יוצר ניכור או הרגשה של "ממול" , או של חוסר הבנה של כל ההתרחשות , חלק נכבד בגלל העדר נרטיב כאפשרות קיימת בהופעותיה . כצורת מחול השוללת מצופיה את יכולת הניכוס ולכן מאפשרת לתת להם יכולת לעמוד מול אירוע ולהבין את מהותו האמיתית ובכך להשיג הישג חסר תקדים כמעט אך החוזר ונשנה אצל כל אמן בן זמננו. אומן בן זמננו השייך לזמננו בכך שתפקידו לאפשר לצופה להשאר ברגע הפגישה כאירוע ממשי אשר לא ניתן להלביש עליו את עולמו שלו או את עצמו ובכך להשאיר את האירוע (הבימתי במקרה של פינה באוש ) כאירוע טהור המסוגל להביא לצופה את מהותו האמיתית ובכך להתוות אולי דרך להכיר את האמת באירועים אחרים. כמו בודריאר לפניה או במקביל אליה או כמו רותקו, כל אחד בתחום שלו.


ואולי זה הזמן ויש את האפשרות לשלב את אמירות שלושתם על הצבת אירוע מול פנינו, ודאי ניתן להביא עוד אמנים בני זמננו המבינים את תופעת האירוע , כדי להבליט את הופעת האירוע מול ציבור מתבוננים , אירוע שלא ניתן להתעלם ממנו כאירוע. לא כמו מקרה בנאלי שניתן להסביר אותו ולנכס אותו ולהפוך אותו לשלנו , כי ברגע הניכוס יורד המסך על האירוע כהתגלות מהות הדבר , האמת של הדבר.

בפאנל בערב פינה באוש לפני כשבועיים עלו לאוויר מספר אמירות שעניינן היה נסיון לתפוס ולהעביר הבנות על המחול של פינה (באוש , כמובן).

- "קילוף שכבות המשמעות הצרובות בגוף" – זה רעיון מעניין הנותן יכולת לצופה להגיע לאירוע מתוך פעילות אקטיבית ולא פסיבית שכן יש הבדל בין לקבל אירוע כתופעה שעדיין לא הספקת לנכס, להפוך או לספח אליה את המושגים שלך או להדביק עליה את הדימויים שלך , ובין להפוך תופעה קיימת לאירוע (לקבל את האירוע מתוך התופעה) על ידי קילוף המשמעויות הקיימות המוכרות הצרובות בגוף במובן שמוכרות וידועות שעליהן חוזרים כרפרטואר קבוע וידוע , כמקובל ודאי במחולות ותיקים כמו באלט קלאסי אך גם נראים לעין במחול עכשווי אם אינו מסוגל לקלף את שכבות המשמעות הצרובות בגוף ומשתמש בשכבות קיימות שוב ושוב, בעיקר מחוסר אומץ , אך גם לפעמים מחוסר חזון או חוסר יכולת לפרוץ דרך (שכן אין יכולת לראות דרך חדשה בלי לפרוץ דרך חדשה במקום שלא היה אפילו משעול לפני כן). אירוע הופכים לכזה על ידי עבודה חוזרת ונשנית של הורדת הקונוונציות, המוסכמות , הפיכת מובנו של הידוע ונסיון לחדור לעולם שבו כל הידוע לנו מופיע כהפוך למושגים ולדימויים שלנו, ניתן אפילו להגיד שיש כאן ניסיון לחדור לאותו עולם עלום , שממנו מגיחים כל האירועים והרעיונות המתגלים באור יום של עצמנו לעינינו.

- "תיאטרון של התנסות" – יש כאן יותר מאשר התנסות גרידא , שהרי התנסות גרידא יכולה להיות חזרה על נסיון קודם , במקרה טוב בשינוי מה ובמקרה הפחות מוצלח חזרה על נסיון העבר. נחוצה כאן לא התנסות אלא זריקתנו לתוך תהום , לתוך מעמקים לא ידועים לתוך עולם לא מוכר , לשבור את מחיצת נסיונות העבר , להגיע אל מעבר לנסיונות , לנסות לוותר מראש על מהלכים ידועים על מחשבות ידועות ולהגיע לתיאטרון חדש שאין בו התנסות , שיש בו דבר לא ידוע, לא ברור, שיש בו הליכה באפילה ונסיון לתפוס משהו בתוך החושך , שכל תפישה חדשה תיעשה באקראי (מתוך הכרת כוחו של האקראי) במקרה של דבר חדש, או תשען על קילוף משמעויות הצרובות בגוף או בתודעה או בידיעה.


- "לחולל את שלא ניתן לדבר" – כאן יש חזרה מסויימת על רעיון קיים של לבצע דבר שלא בוצע קודם לכן ולכן להתגבר על מגבלות ומחסומים , במקרה זה של התודעה האישית עצמה. ניתן גם לבטא את הרעיון במקרים של אומנויות אחרות , לצייר את שלא ניתן לדבר , לצעוק את שלא ניתן לצייר ולשורר את שלא ניתן לחולל, ובעצם כל מדיה היא מדיה נכונה לעצמה ויש לה יתרונות שלא קיימים באומנות אחרת , זה הרעיון הבסיסי. ומכיוון שהתקשורת העיקרית בימינו נעשית באמצעות הדיבור , אך שמגיעים לגבולות ההבנה באמצעות דיבור מגיעים גם למצוקה שהדיבור לא יכול לפתור אותה ואז מגיע האומן הרגיש למצוקת הביטוי בגבולות של הדיבור והוא חושב שישנם נסיונות שהדיבור לא יכול להעביר אותם והמחול יכול, המחול יכול כיוון שבתנועות הגוף ובהבעותיו ניתן לערבל הרבה רגשות ומחשבות שהדיבור לא מסוגל או כיוון שהרבה פעמים הדיבור עצמו גורם ליצירת עולם פנימי אצל השומע מכוחו הוא מכוח השפה התיאורית , או שהדיבור של ימינו ואולי כל הדיבור של האנושות עדיין לא הגיע לדרגה כזאת של ביטוי המסוגל לערבל מחשבות ורגשות כמו שהריקוד של פינה באוש ובעקבותיה עוד טובים אחרים מסוגל לעשות לצופה. יש כמובן את האובייקטיביות של איבר החישה השונה המסוגל להעביר תחושות שונות מאשר איבר תחושה אחר. בריקוד איבר התחושה העיקרי הם העיניים אשר רואות את שלא ניתן לראות , כפי שהאוזן בהקשיבה למילים או לדיבור באשר הוא קולטת (לא האוזן הפיסית אלא התחושתית הרגשית החושבת) את אשר מעבר לדיבור ולצליל , למעשה קולטת את אשר בין הנאמר , ובין הניואנסים הנאמרים. העיניים אשר רואות את אשר לא ניתן לראות הם עיני התחושה המביאה את המרווחים שבין התנועות , את הקשר הרגשי או אפילו המחשבתי שבין תנועה לתנועה , שבין תנועת רקדן לתנועות של הרקדנים האחרים באותו זמן או בזמנים אחרים כהמשך לתנועות שהיו או במנותק מהתנועות שהיו , יש גם תנועות החסרות ג'סטות תנועות שבכוונה או לא בכוונה מחסירות את המובן הברור או את האפשרות לפרש תנועות מתוך ידע קודם , ניתוק השרשרות שיכולות לחבר בין תנועה לתנועה בין רקדן לרקדן או רקדנים , ניתוק מובן שיכול לבנות צופה בחברו לעצמו סיפור פנימי או מובן פנימי. הריקוד הזה אינו, במכוון , מביא את הצופה לתחושה נוחה , לתחושה אפשרית של פתרון של קטרזיס, הריקוד הזה מביא את הצופה ורצוי כל פעם מחדש , למאבק של בנייה מתוך הריסות או בנייה מתוך לא-קיים , בנייה מתוך האוויר , חציבה של ליבני בנייה מתוך כלום. יצירה של משהו מתוך האיין, יצירה עצמית הבאה כהד או כתגובה ליצירת הריקוד שלא ניתן לדבר.


- "איפה הטוויסט כשאין טוויסט" – גם כאן האדם מחפש את הטוויסט שיצירת המחול , והטוויסט הוא כל מפנה במחול היכול ליצור דיבור פנימי בנפש הצופה, ומכיוון שהיוצר האמיתי לזמן זה כמו פינה באוש , לא מביא טוויטס בריקוד, טוויסט הבא לנוחיותו של הצופה , לאפשרות של אחיזה בעוגן כלשהו , אפילו עוגן בחלל, הרי שכאן הצופה חייב ליצור מתוך עצמו באין גירוי חיצוני אלא גירוי שאין לו מובן מפורש , ואם יש לו מובן הרי הוא מוסתר באמת מעיני הצופה. לא כי מישהו מציג חידה מספיק טובה שלא ניתן לפותרה ברגעים ראשונים , אך עם מאמץ והתמדה ניתן בכל זאת לפתור אותה , אלא כי מישהו מציג כאן מצג שלא אמור להיות לו פתרון , לא אמור להיות לו טוויסט ולכן אם יווצר טוויסט בנפש הצופה , לא יהיה זה כתוצאה של טוויסט על הבמה אלא למרות שאין טוויסט על הבמה. וזה מתקשר לנאמר בפסקה הקודמת .


- "הריקוד הוא ליצירת אווירה (כאשר אין נרטיב), האם הכל נאמר דרך האווירה?, האם האווירה מדברת?" – השאלה כאן עבִירה למדיי והיא באה לפצות את הבנת הצופה בהיעדר נרטיב בריקוד . היא מנסה לפצות את הצופה שהנאמר בריקוד אל לו לחפש בו נרטיב , תשועתו תגיע מהאווירה , וכאן מגיעה שאלה שמשנה את הכיוון של המשפט הראשון , או שיכולה לשנות את הכיוון של המשפט הפותח , והשאלה משאירה שתי אפשרויות מבלי להגיד את דעתה , האם הכל נאמר דרך האווירה והתשובה יכולה להיות כן (כפיצוי על העדר נרטיב) או לא , כי כפי שאין נרטיב ביצירה במכוון , כך גם לא תיבנה אווירה שתגיד הכל לצופה במקום הנרטיב. צורה אחרת של אמירה, לא דרך נרטיב אלא דרך אווירה , צורה מקובלת למסור אמירה , כבר במודרני. ואם אנו דבקים בקו שנאמר לפני משפט זה הרי שאמירה דרך אווירה אצל פינה באוש הוא דבר שלא קיים אלא כאשליה אצל הצופה שחפץ שהכל ייאמר לו ואחת היא לו , דרך נרטיב או דרך אווירה. החיים האמיתיים הם קלים פחות ואומרים , שום דבר לא יאמר לך כאן מבין השורות , אתה הוא זה שיצטרך למצוא האירוע כאן , אם כאירוע ראשוני מכיוון שאין לך כלים לפגוש אותו , או כאירוע שאתה מגלה אותו באופן אקטיבי על ידי כך שאתה מקלף מעליו את השכבות


- "היא מתאמצת בלא להגיד לקהל" - במקום מתאמצת , הייתי אומר היא בוחרת במכוון לא להגיד לקהל , היא יוצרת בצורה נפלאה חוסר אמירה לקהל, היא יוצרת חוסר אמירה לקהל אשר בגלל הצורה שהיא נעשית , תורמת יותר לקהל שמוכן ליצור דברים בפנימיותו לא כראי לריקוד הבא מבחוץ אלא כזרזים לתהליך לא ידוע מראש ולא מתוכנן מראש (זרזים כידוע מתאימים בדייקנות כל אחד לתהליך מסויים ולא אחר) יש כאן מתח שהזרז כאן ישחרר תמונות פנימיות שלא ניתן לנחש מראש את צורתן וכיוונן , כיוון שאין קשר כזה. והגדולה של פינה באוש היא להגיד , אינני יודעת למה יגרום הריקוד לי והייתי רוצה שלכל אחד ואחד יגרום הריקוד שלי לתגובה שונה לחלוטין, ליצירה פנימית של עולם אחר משל משנהו. הגדולה של פינה היא דווקא בהצלחתה ליצור נכונות כזאת אצל קהלה.


- אבל זה באמנות העכשווית , מה שמראה האמן צריך להיות השתקפות עצמאית של הצופה . האמן נותן תשובות עצמיות ליצירה , לא פומבית, האמן מתפייט עם עצמו ומשאיר לצופה את מעשה האוננות , את הסיפוק עצמי . כאן מרשה לעצמו האמן להיות אגואיסט עד הסוף


- "האמנית אינה מספקת תשובות , היא מספקת שאלות" , השאלות הללו נשאלות במישור הקונגניטיבי , במישור אחר היא מספקת או יוצרת רגשות ומחשבות במערבולות , שם צריך הצופה לייצב את עצמו על ידי המצאה עצמית.


- אירוניה - מי שקובע את סיום הפאנל האמנותי המכובד של פילוסופים , כוריאוגרפים במאים, מומחי אותנטיקה ומנחים הוא השוער הדוחק בכולם ללכת כי הוא רוצה כבר להיות בבית וצריך לסגור את האור והדלתות לאחר שהקהל מסתלק.

לקראת משהו חדש

בוקר, בחוץ סערה שקטה , אני רואה זאת לפי ענפי השיחים הנסערים במרפסת ממול אצל השכנה נסערים וזזים כאילו רוצים להמלט ממישהו אך נטועים במקומם. אינם יכולים לזוז לאף מקום מבועתים נעים מנסים להחלץ בהסטריה הגוברת והולכת עם גבור הרוח . גם שקט בחוץ , כך נשמע לפחות בשבע בבוקר יום שישי , החלונות סגורים בגלל הקור והגשמים ולא מגיעה כמעט אף אוושה פנימה , רק אם אתאמץ אשמע אולי קול מנוע חרישי עובר מתחת לחלון . קצת הרגשה של חרשות הייתי אומר , מן שקט המעיק על עור התוף ולוחץ אותו , שקט ששומעים את הצלילים שבתוך הגולגולת , עדיין לא את הקולות שבתוך הראש , אולי גם זה יגיע יום אחד ויהיה מעניין מה לקולות אלו יש לבשר לי. זה לא שלא קורים דברים דומים . כבר קרו לי דברים כאלה , שפתאום משהו נאמר בתוך ראשי , בעיקר לקראת סוף השינה שאני כבר כמעט ער בדרך כלל שם שאיני מכיר , אולי שם שאינו קיים כלל ואני רץ מחפש אותו בגוגל אך לשווא . מעניין בצורה כזאת היכן חברי עמוס שנעלם . הם בטח כועסים, על חוסר שמירת קשר , לא שם ולא כאן ולפעמים נדמה לי שמה שקורה (ולא צריך לדעתי לקרות כך) שחלק מהחברים נושרים ויש חברים חדשים שרוכשים עם הזמן , אך גם נראה לי שחברים חדשים בגיל מבוגר זה דבר שאינו קורה ,כי כבר מסתובבים באותם המעגלים החברתיים . אני חושב שאין סכנה לא לפגוש אנשים חדשים אם הכל פתוח ואין פחד מאנשים חדשים , דבר שקורה המון המון.יש פחד מאנשים חדשים או שאני מדבר בשמי בלבד , לא קושרים קשרים עם אנשים חדשים , לא קושרים קשר עם אנשים לא מוכרים, לא קושרים קשר עם אנשים שלא כמוך , לא קושרים קשרים שיכולים להיות קשרים מסוג חדש, לא מוותרים על חברים ישנים גם אם מוצו כל הדיבורים כל המראות כל החדשות ומה שנשאר הוא מה שהיה בלבוש אחר , מה שנשאר הוא רמץ ואפר של מדורות שהודלקו במקומות שונים, שהודלקו בימים אחרים, שהזינו חום שסילק את הקור, שסילק את הבדידות, שהביא שמחה גדולה שהדביק עוד אנשים שהדביק אותם אחד לשני שנעשו דבוקות של אנשים ששמחו ועלזו להפגש ולטייל להפגש ולשיר להפגש וקצת לדבר. ומה יהיה עכשיו שואל הקול בראשי, ואני עונה לו כמו שאני עונה לכל חבר או חברה הדואגים בהסתכלים קדימה .

מה שיהיה יהיה ונורא צריך לסקרן אותנו , צריך לסקרן אותנו כי נגיע למקום בו לא היינו לפני כן ואיני מתכוון למקום שאחר המוות. אני מתכוון למקום שבו גופנו יהיה חסר אונים ונצטרך להסתגל לתלות מוחלטת בסביבה החיצונית לנו , שבו גם מחשבות חיצוניות יהיו אלו שיקבעו לגבינו. נצטרך להסתגל להשפלה , לצניעות לענווה , כמו השוק שחטפתי שנכנסנו פעם ראשונה לחדר בבית האבות של הורי , שתי מיטות , שידה , ארון , שולחון קטן מקום לטלויזיה וזה נשאר כל עולמם מזמן זה ואילך , לא חדרים ולא שירותים ולא סלון ולא מטבח לא לגשת בלילה למקרר ולא לשבת ולהסתכל החוצה לגינה משולחן המטבח בבוקר תוך לגימת קפה בראש מהורהר. לא ספרים ולא כלום. נשארה טלויזיה למי שרואה וזהו. נשארה מיטה , נשאר קיר ויש את העולם החיצוני בבית האבות שזהו החלל בו ישנה פעילות משותפת ויש את החלק שבו אוכלים . אפשר להיות גם חולה בפרקינסון , אפשר להיות חולה באלצהיימר ואז גם העולם החיצוני נסגר ויש רק את העולם הפנימי שלאף אחד אין חלק בו , אף אחד לא יכול להתחלק איתך במה שעובר עליך, אתה יכול לצעוק להתמרמר להתמרד , את יכול להפוך עולם , כל זה רק בפנימך , שום דבר לא זולג החוצה. בחוץ אתה כמו מומיה שום תנועה לא מוסגרת לא משודרת אלא אם אתה ממזר בר מזל ועיניך עדיין מדברות ואומרות דבר מה לא מובן לעולם החיצון. אז מה עובר בראשך, מה אתה מרגיש לאן אתה הולך עם זה , מה אתה מפתח עדיין אם יש בך עדיין יצר של יצירתיות , משהו של עצמיות אם אתה עדיין לא במצב של הזיות או חלק כאן חלק בעולם אחר של רוחות ומלאכים ושדים ושטנים , אם אתה מודע בחלקך או ברובך למצבך אם אתה יודע שאתה ער או לא . האם יש מצב ליצירתיות לחיפוש , האם יש מצב לשמחה , לחוסר יאוש האם יש עוד מצב שמעניין בחיים ,שעדין אתה נאבק על דברים שאתה סוחב כל החיים, כבוד עצמי , ערך עצמי התייחסות לאחרים ,לעולם שבחוץ , האם הרגשות עוד פועמים בך , ומשתוללים כמו גלים המאיימים לנפץ את חומותיך , האם רגשות של ייאוש וחידלון של בכי של קינה על מה שהיה הם מנת חלקך או שמא , למרות הקושי , אתה צוחק בפנים , אתה שמח על הממצאים החדשים שלא היו יכולים להמצא בתנאים הקודמים שבו אתה שלטת בעולמך שבו הודעת לעולם החיצוני , מה אתה חושב מה אתה מרגיש מה אתה רוצה . האם אתה מגלה דברים חדשים על עצמך, האם אתה מחלץ דברים חדשים מתוכך , האם אתה עדיין מתפעל מחומרים שנחצבו מעומק שעד עתה לא שוער.

האם אתה מברך את המצב בו אתה נמצא בנשימותיך האחרונות , האם אתה נמצא בך ברגעים אלו שאתה נאבק עדיין על כל נשימה , האם זה מפריע לך להיות אתה באותו רגע , אולי זה מעצים את היותך באותו רגע נאבק על שביבי חיים אחרונים , האם כולך נזעק מכל קצוות תבל להאבק על כל פירור אוויר , על פחד המוות ,על זעקת הפחד. אולי אתה משלים , נותן לחוסר האוויר לשלוט בך לפרפר בתוכך באופן לא רצוני לשאוף ללגימת אוויר אחרונה בכוח שהוא אינו שלך כבר ואינך יודע מאין הגיע , האם אתה שם כאשר צריחת הניתוק , או השקט המקפיא של הניתוק , מפריד אותך מן העולם , ואתה נעלם אל התהומות האין סופיים החשוכים כמו אבן הנזרקת לבאר עמוקה ונעלמת מן העין ומהאוזן ורק ממשיכה ליפול לאינסופ. הנופל אתה לאין סוף ? האם הכל מתפוגג כמו ערפל בוקר ביום חם ונעלם לבלי תפוס. האם נשאר בך משהו שעדיין משתומם , תוהה , פוחד . או שנגמר , ואין עוד , נעלם.

מה נעים יותר לשמוע , מטריאליסט, רציונליסט, דתי, מיסטי, נפשי, רוחני, מה?

בסוף שכבנו במיטה המתכוונת שלה והסתכלנו בפרקים שונים בטלויזיה , על כל מיני ראיונות עם אנשים שונים שיש להם מה להגיד ביניהם אטינבורו הקריין המפורסם מנשיונל גיאוגרפיק , והתגלה בן אדם עם דיעות מטריאליסטיות , רציונלי , כך הוא מגדיר את עצמו אובייקטיבי , כמובן דרווינסט, אין אחרי המוות אין רוחות אין שדים כל התורות והמיתולוגיות הן סיפורי בדים של כל העמים,, ככה בין השורות דיבר בזלזול על היהודים או על הישראלים בין השיטין , באיזה שהוא מקום היה לא נעים לשמוע אותו, גם כשאדם לא מערב רגשות לא נפש ולא את הפסיכו שלו ורק משדר את הדברים רציונלים שהן בהם שאר רוח הרי הם משמעממים עד מוות כי אין בהם חידוש ואין בהם חיים , יורקים אותם אנשים שלא מוכנים להסתכל יותר גבוה מהקומה שלהם , לא מוכנים להרים את העיניים את המחשבה , צמודים בפחד ובאימה לדיעותיהם הקבועות המקובעות , מעניין היתה הכחשת הרגש אצלו , הרגש בקשר לאמא לרעייה שנפטרה בתאונת דרכים, מעניין היה לראות אותו בידיים שלובות על החזה ובשיכול רגליים , שפת גוף הכי סגורה שיכולה להיות , הכי מתגוננת כמעט , שלב אחד פחות מתגוננת מידיים שמגוננות על הפנים. כולו ההפוך של הכומר שהיה לפניו , כומר שלא נראה כבר כל כך טוב,, שהיה אלכוהוליסט , שאיבד את רשיון הטיס שלו, שכמעט אסרו עליו להיות כומר בגלל האלכוהול , גלוי, עם חוש הומור, מדבר על חולשותיו ללא היסוס וללא מורא ופחד , על נפילותיו ועליותיו , על המקומות הנמוכים שלו וגם על המקומות הגבוהים שלו , לא מתיימר לא פוסק , רך לא מתנשא , היה מרגש לראות בן אדם אנושי כלומר עם המון תכונות שנקראות אנושיות , לא על אנושי כמו אטינבורו החף כמעט מכל חולשה , וגם מוסיקה אינו מייחס למשהו רוחני אלא לאיזו יכולת טכנית כשרונית פיזית , המעידה כי בעליה כמו בך הוא גאון וכולי.



אי אפשר לקחת ממנו את הייחוד כמו שאין לקחת ממני את השאיפה לראות בכל אדם את היכולת לזהות את הניצוץ הנוסף לכל ידע החיים שלו , לדבר הנוסף לעובדות היבשות , לרגש להופעת הנפש לפנינו , להופעת התובנה של הסטוריית אדם את ראיית הנפש של האדם לאורך הדורות כפי שהיא מתבטאת במיתולוגיה שלו , להרגיש כי סיפורי העמים הרחוקים של אלפי שנה קדימה אינם אלא השתקפות של סוג של מידע שלא רק נמסר על גבי האדמה אלא נמסר מאוטוריטות דתיות רוחניות שהיו פעם האוטוריתות הקובעות, האוטוריתות שכתבו את המיתולוגיה היוונית את התנך היהודי ואתה הוודות ההודיות , ודאי בסין העתיקה, כולם כתבו דברי חכמה שלא תמיד היתה מסקנת האדם בן זמנם אלא ניתנה על ידי הכוהנים או נביאים שבפירוש מסרו שדבריהם נמסרו להם מלמעלה.


כל בן זמננו שהוא חילוני ואנטי דתי, ומדבר מתוך אובייקטיביות נאיבית ודאי יכחיש כל שייכות לגישה כזאת , אבל יש הרבה אנשים שהם לא פחות מציאותיים ולא פחות נטועים באדמה , אשר נותנים גיוון יותר גדול לחיים ומבינים שכמו שאינם מבינים את חיי היום יום ומקבלים אותם, כך ממש הם לא חייבים להבין את כל הדברים הרוחנים שאנו מקבלים ממקורות קדומים אך ניתן לקבל כמה מהם, לאחר שמתעמקים בהם ומוצאים בהם תשובה לסקרנותם ותשובה לשאלה או שאלות הקיימות בליבם .

פרינג', שוליים או מרכז, טפל או עיקר

חלק ב' (המשך לחלק א'...)

הפרינג' היום הוא רצוי ומחוזר , קהל של היום מחפש את הדברים השונים, מחפש את האמת , את הבשורה , האנשים צמאים ליצירות שתסברנה להן את העולם שתסברנה להם את החיים , לא אלה שהתחנכו לפיהם, לא אלו שנתחבו בכח לפיהם . אנשים מחפשים את היצירה שתסביר להם את החיים לא כזה ראה וקדש אלא כאפשרות חדשה , כפתח לקראת עולם מתחדש פתח שנוצר בנשמה ולא במחשבה פתח שגם יתן את ההרגשה הנכונה ולא את המחשבה האינטלקטואלית. זאת אחת הסיבות שיש המון פרינג' זאת הסיבה שהמון אירועים פרינג'ים מביאים אליהם המון קהל , הרבה פעמים בהפתעה באופן בלתי צפוי . (ואיני רוצה להכניס עוד המון גורמים החוברים , כמו תקשורת, אינטרנט, זרימת מידע , הגעה ישירה לקהל פוטנציאלי ועוד')

היום יש המון יוצרים , היוצרים הם גם הקהל , היום העירוב בין יוצרים לקהל הוא דבר מתפתח , הוא הולך לקראת מקום שבו מתערבבים יוצרים בקהל היוצרים ומשני גוונים של יעודים מתקבל גוון חדש של יוצרים-קהל-יוצרים.

היום מכיוון שכמעט כולם יוצרים הרי שכולם גם קהל, ואותו קהל יוצר הולך לחזות ביוצר-קהל אחר . מכיוון שהוא יוצר , הוא גם יודע להעריך נכונה את המוצג לפניו . מה שמוצג לפניו מתקבל רק כשהוא אמת ויש בכנפיו בשורה . אותה בשורה הופכת ליצירה המוצגת לפני היוצר הקודם שכעת הוא הקהל וכך ישנה התפתחות מאד מהירה אך מוכרת ומובנת לקהלה . אין היצירה מנותקת היום מהקהל . יותר מאי פעם היצירה מחוברת לקהלה . מובנת ומתקבלת ברצון . יותר מאי פעם היוצר אינו צריך להסביר לקהלו . הסינתזה בין היצירה לקהלה נתפרת תוך כדי התקדמות ובסופה היצירה משולבת בקהלה לבלי הכר. הקהל כבר אחר בגלל היצירה והיצירה גם היא שונה כבר בגלל הקהל שקבל אותה . כלומר היצירה עצמה כפי שהיא מופיעה תהיה דומה לזאת שהופיעה ערב לפני , אבל הבשורה שלה כבר שונתה , היא כבר סונתזה בלב הקהל ולכן היא כבר שונה למעשה. גם המציגים ( רקדנים שחקנים וכאלו מין) כבר יודעים שהיום הם מציגים משהו אחר , שוב, למרות שהמילים אותן מילים והצעדים דומים. ובכל זאת הכל שונה. אני מקווה למענם שהם יודעים שהיצירה כבר שונה . היא שונה בגלל שהיא כבר שנתה את העולם . הבשורה שלה שנתה את העולם . העולם השתנה עקב הבשורה וכך שלובים זה בזה בספירלה , היצירה והעולם מתפתלים זה עם זה משנים זה את זו ומתקדמים תוך כדי השתנות .

כל המתואר כאן מסביר מדוע אין קונצנזוס (מת על המילה הזאת , אחת מהמילים שחייבות לקבל פרס נובל למילים) בפרינג' של היום . כל ההשתנות הבלתי פוסקת , אינה צריכה לייאש אף אחד ( "אוף, כל הזמן צריך ללמוד ולרוץ אחרי ההשתנות , אי אפשר כבר להנות ממה שרכשנו עד כה"...) ההשתנות של היום והחידוש של היום חוץ מהיותם משנים את העולם גם משנים אותנו בלי הרף, ומי אשר משתנה תדירות , מרגיש בליבו את פעימות הזמן את דופק העולם וההשתנות משאירה את האדם שמח ועירני . אפילו אם לא קורים דברים דרמטיים . אז האדם גם לא רץ אחרי גירויים , השמחה שבפנים היא זאת שמאירה לו את החיים . היום החיים צריכים להאיר מבפנים החוצה ולא מהחוצה פנימה . וזה כמובן סיפור אחר לגמרי.

* גם היום יש להקות המושכות קהל של עשרות אלפים , יש להקות כאלה ויש סיבות לכך שהחומרים שלהם מושכים את הקהל הזה ויש משמעות לקהלים שונים. מה מקבלים הקהלים האלו , מה אינם מקבלים בהתכנסויות כאלו, כאן המקום לתיאור מצב שונה .