בן אדם טוב

חשבו שהוא כנראה בן אדם טוב, עוזר לחברו בשעת צרה בשעת צורך , לוקח אותו תחת חסותו, נותן לו מכספו, עזרתו , עובר איתו מדלת לדלת עד אשר ידלו כל צרכיו . פשוט השתנקו מרוב רגש העולה על גדותיו מטוב ליבו וגם השתפכו בפניו על סגולותיו הנפלאות , כיצד הוא מסור, כיצד הוא בלי לבקש תמורה , כיצד הוא בלב שלם וללא הגבלה , כיצד כולו, מקדיש מזמנו ומרצו וכוחו להוביל ולעזור ולתמוך בשני .


רק השני ידע למה , השני הרגיש מדוע וגם נהג בבטחון לא כאדם התלוי בחסדי השני , אלא כיודע את ערכו ויודע כי יקבל את צרכיו , יקבל את מבוקשו . ללא תחינה ללא בקשות רבות ללא רגשות חנופה והתרפסות , הוא ידע כי זה יהיה דרכו של העולם, הדרך שתיסלל לפניו. הוא היה כעיוור המניח את ידו על כתפי ההילך המוביל אותו . כמו בימים ימימה שהיו מובילים קדוש עיוור (אם קדוש , אז שיהיה עיוור , אי אפשר לקבל הכל , זאת גישה אחת , גישה אחרת, הוא קדוש לכן הוא עיוור , עיוור כי לא קדוש מספיק , עיוור כי צריך להיות פיקח לרחשי השני , לרזי הקול, לרזי הרחשים העולים מן העולם, העולים מן האדם ומספרים לו טוב מכל על המתרחש מול עיניו הסומות הסמויות, עיוור כדי שיוכל להריח את נפשו של זה מולו, את גלי החום שהוא מפיץ , עיוור כי כך רואים יותר טוב את הזולת, עיוור למען לא יטעו המראות את הנפש ,לבל לא יטעה בשדות ירוקים ברכה ובשדות חשופים את הקללה , הוא הכיר מזמן את סוד ההיפוך וכאשר אינך רואה אתה רואה את הנכוחה ) והוא העיוור הלך בטוח אחר זה שהוביל אותו . הוא ידע שזה שמוביל יעשה את מלאכתו נאמנה, הוא ידע שזה שמוביל יעביר אותו מעבר חתחתי הדרך, יכופף ראשו מפני ענפים נמוכים האורבים לאילו שאינם מוכנים, הוא ידע שזה שמוביל יסלול לפניו את הדרך למקום מנוחתו. הוא ידע כל זאת כי היה עיוור . מבעד עיוורונו הרגיש את חובו של המוביל, היטב את גודל החוב. הרגיש דרך שמיעתו, את הבטחון בו הובל, הרגיש את גלי החום הרך בדרך בו הובל. שמע את נעימת קול המוביל , את הקול השליו השמח. אולי ידע סודות גדולים מאלו , אולי ידע רחוק משניהם היכן נפגשו מזמן , והבין למה קשור אליו המוביל ולמה הבטחון בו הוא מוביל אותו , הוא הכיר את שליטתו במוביל לא כפי שבעל בהמה שולט בבהמתו , אלא בשליטת החוב הלא נראה, הבלתי מעורער. בשלמות ההתחייבות שהמוביל נטל עליו בלי לדעת באמת מדוע , רק לדעת את הבטחון בדרך, את נקיון הנפש בהובילה .ולכן גם יכולתו של המוביל לקבל צרכיו של השני דרך כח הבקשה השלמה.


העיוור לכן לא היה אסיר תודה כפי שמתבקש היה לחשוב ולהבין כשרואים את דמות שניהם. המוביל היה מובל והמובל מוביל בין השניים. רק נדמה היה מבחוץ שבטחון המוביל הוא זה שמוביל את שניהם . ולא ידעו אנשים כי בטחון העיוור הוא שמדריך את המוביל, דומה כי גם המוביל לא ידע זאת, רק העיוור ידע זאת ושתק. שתק מול העולם כמו עוד המון שתיקות מכסות את הזורם אליו, ומוביל אותו בדרכו שלו עצמו. שתיקת העיוור היא זו שיכולה היתה להפוך אותו לקדוש , כי טבעו של קדוש, יכולתו להחריש את הידע הזורם אליו . להחריש את כל הסודות גדולים כקטנים . לשתוק את מובן החיים היום יומי , וללמד רק מה שאנשים יכולים לשמוע , רק מה שאנשים רוצים להבין . טבעו של הקדוש שיודע הוא לספר לאנשים גם מה שאינם יודעים וגם אינם יודעים שהם מקבלים ממנו. רק בחלומותיהם מתפרשים להם דבריו ושם הם נספגים אל חייהם הערים . ובפוקחם את עיניהם, שכחו את אשר חלמו ואינם יודעים את אשר יודעים. רק חייהם המשתנים להם מנגד מספרים לעצמם את השינוי שחל , ולפעמים גם חברים קרובים פקוחי עיניים או נשים חשדניות , המרגישות כל דבר שונה . לא שמבינות הן את הדברים החדשים , אך אלופות הן ברגישתן את השונה , כמו מכירות הן את המשעולים בהם זורמים מולם האנשים ולכן מרגישות הן מיד כאשר מי מהם משנה את מסלולו. משנה את מסלולו ייתכן רק בנימת הדיבור שהשתנתה עקב בטחון ברגשותיו הנשענים נכון אחד על גבי השני. בטחון כי מאבק פנימי הסתיים והכוחות הפנימיים מאוחדים. בטחון נכון המוקרן פנימה , הבטחון היושב לבטח בפנימו, לא כאחיו הבטחון החיצוני הבא להפגין בחוצות כי בביתו אינו יכול לשבת . בטחון שבא להראות לעולם מה שלא קיים בפנים . בטחון שהופך התרסה. בטחון שהופך להיות חומה בצורה. בטחון מוצק ולא חדיר. בטחון שאיתו נשברים , בטחון המתרסק לרסיסים קטנים כשהוא נשבר . כמה נותר להם עדיין לפסוע בדרכים לא ידעו שניהם , העיוור ידע בשקט כי תום המסע יבשר את עצמו , כמו שמחוז חפצו ירפד אותו בבטחון חדש שאותו לא הכיר קודם , בטחון חדש במקום החדש שבו יש להשאר לתקופה זו , לשליחות זו.