בין גם לגם משתרע העולם

 

 היכולת לעבוד בריכוז פנימי מצבע לצבע אך לא בצורה בינארית אל בהמשכיות ובהדרגה למשל מצהוב לכתום בצורה איטית שבגבול בין צהוב לכתום מתגלה צבע אחר שהוא בין לבין כמו הצהוב מתחזק לאט לאט והופך את אופיו לכיוון כתום וכך ממשיך ונעשה כתום בלי שאנו מרגישים במהלך כי אין כאן קפיצה של ההכרה והתודעה אלא באמת יש כאן הצלחה לעשות את המהלך בתנועה ממושכת אחידה ואיטית, זה יכול להכנס כתרגיל בריכוז או בגילוי.

דבר אחר שניסיתי הקרוב לקודמו הוא כשאני שוכב, להחזיק את הברכיים בידים, ולהתחיל להתגלגל לצד אחד אבל בצורה איטית וכמעט לא מורגשת כך שגלגול לצד אחד ייקח מדקה עד מספר דקות (כל המרבה הרי זה משובח).או עוד תרגיל שנותן תחושה של קשר והמשכיות הוא שכיבה על הגב במנוחה והזזה איטית של הראש מצד לצד (לפחות חצי דקה לכל כיוון) והרגשה של התחושות בגוף עקב כך.

ואז חשבתי שהתרבות שלנו מנציחה את נקודות הקיצון (אין לי ביטוי טוב יותר לנקודות שבין לבין) ומפסידה או מזניחה את האמצע את ההמשכיות ולא לוקחת את חשיבותן או מזניחה את חשיבותן לעומת נקודות הקיצון או ההישג או בין השורות או הבינוניות או עוד המון בטויים הקיימים אך הנימה כלפיהם היא של אי-חשיבות.

ולכן יש ביטויים כמו דיכוטומיה ואוקסימורון הבאים ונובעים מהתרבות היוונית שהתוותה מאז ועד היום (היום כבר ניבעים סדקים בגישה הזאת, ראה תורת הקוונטים) והמשכה הוא גם המדע המודרני המציב מסקנה יחידה לכל היפותזה (או פתרון יחיד במצב נתון) או כל ביטוי שיש בו הגדרה ברורה למצב ההכרה של האדם המודרני. כך גם תורת הצבע של ניוטון(?) לעומת תורת הצבע של גיטה.

ואני אומר שיש עולם שלם בתוך הדיכוטומיה ובתוך האוקסימורון , אנו רק צריכים להרחיב את תודעתנו למצב הזה ולהתייחס לבין הנקודות המוגדרות כיום כרצף או מקומות בתוך ההמשכיות והרציפות (אולי) הבלתי נגמרות של העולם. כלומר העולם הוא המשכי ויש בו הכל ללא הפסקה אם הפיזיקה שלנו מגדירה קפיצות או פערים או תהומות של חוסרים בין נקודות ברורות שניתן להגדיר אותן וניתן לשים אותם בנוסחאות,  זה לא מספיק.

זה לא מספיק אבל יש לזה סיבה. יש סיבה לעולם בו הכל מוגדר בקשיחות , יש התחלה ויש סוף יש מקום מוצק ויש אוויר יש ראייה ברורה של תחילה וסוף איפה מתחיל ואיפה נגמר.

בגדול ובחוצפה אני חושב שבתכנית האלוהית יש גם וגם כאשר התרבות היוונית או הלך הרוח של התרבות הזאת הגיעה יחד עם מצב תודעה חדשה ומשתנה של האנושות שבה גם האנשים היתה להם אבחנה יותר חדה למציאות (יהיה ברור יותר עם דוגמאות) ולכן יש הנדסה השרירה עד היום הזה (הנדסה אויקלידית) שאותה אנו לומדים בבית הספר וממשיכים הלאה ולפיה בונים את מגדל אייפל .  ויש פיזיקה ויש תורת הצבעים וכל העולם מוסבר לנו בצורה קשיחה וברורה לתודעה שבה רגילים רוב בני האדם בתרבות המערבית וגרורותיה.

כיום מצב התודעה ממשיך להתפתח (ואני מדבר כבר על תחיל המאה ה20)  ויש אנשים ויש תורות המרגישים אחרת וגם מבטאים זאת אחרת.

לכן יש מתמטיקה דיפרנציאלית המספרת באופן פלאי מה ערך יש למצב גם כשהמתמטיקה הרציפה לא מסוגלת לנחש, וזה היא רק ההתחלה.

ההמשך היותר משמעותי לזמנים אלו היא התורה הקוונטית (שקטונתי להבין אותה, שרק נדמה לי שאני תופס כמה מהעקרונות שבה) והיא אומרת שבכל מקום יש דבר וגם ההפוך לו .

כלומר דבר והיפוכו וגם בו-זמנית. כלומר במצב הזה יש מקום לדיכוטומיה כחיוב, לא כשלילה לוגית. יש מקום לאוקסימורון לא כהצבעה על פגם לוגי אלא על מצב לגיטימי.

וזה יכול להסביר בקלות את הבדיחה היהודית המצביעה בעצם על חכמה כבירה על אותו הרב שפסק לשני מתווכחים כי שניהם צודקים, אתה צודק ואתה צודק וכשמחתה הרבנית שלא יכול להיות ששני הפכים צודקים אמר לה את צודקת. כמובן שיש עוד הרבה רבדים בסיפור החכם הזה אך רציתי להצביע על ההכרה שיש מרחב עצום בין נקודות קצה שכולו קיים וכולו נכון ויש בו רציפות שלמה שהתרבות שלנו עדיין לא יכולה להפרד מההכרה הזאת שקבלה בירושה מהתרבות היוונית הענקית.

זה גם מסביר למה בתרבות שלנו אמורה ומכריחים שתהיה רק "אמת" מדעית אחת  וזה גם מסביר את המבוכה שקיימת היום ברפואה וגם במדע וכמעט בכל "מדע". אז יש הסבר אחד לתפקיד הלב (משאבת דם) ויש תפקיד אחד לעצבים וכל אחד מאברי הגוף. אבל זה עובד רק בגדול , בקטן ואולי במה שנדמה כשוליים זה לא עובד. ולכן במדע כדי להתמודד עם הבעיה יש מושג "פרדיגמה" האומר בגדול שיש מוסכמה שלפיה הולך המדע (או מוסכמות) ולכן גם, מדי תקופה מגיעה תורה חדשה המסבירה את הסתירות שהתווספו לדעה המוסכמת, מציעה תורה המכילה את הסתירות והיא תהיה הפרדיגמה החדשה. כך במעבר מעולם שטוח לעולם עגול, כך מעבר שהארץ במרכז לשמש במרכז ועוד מיליון דוגמאות המראות איך המדע התפתח במרוצת הזמן , אך לא נוגעת בנקודה שיש הרבה יותר מכללים ברורים ומקומות מוגדרים.

כיום בהכרה של בני האדם יש הרבה רמזים שאין הפסקה בין דברים , שדברים קשורים , שיש האחדה של העולם שיש רצף בין הבריות.

יחד עם זאת, ההשקפה הזאת המתקדמת נמצאת אצל רוב האנשים כמושג , כדימוי, לא כהבנה המחלחלת פנימה במודעות שלמה. זה נשמע יותר כסיסמאות שאנשים מפריחים , הרבה פעמים כי באמת הם מבינים את הסתירות הקיימות במחשבה האנושית אך לא באמת מבינים את העולם הזה. וגם כי זה בון טון באווירה הכללית אך באמת קשה לתפוס זאת במוח שנשטף מילדות בתורות שבאו מיוון (כל כך גדולות חלק מהן שמחזיקות יותר מ2000 שנה).

תגיד לאדם היום לך בבקשה בתודעה שלך ברציפות ממצב מוצק למצב נוזלי, לך בבקשה במחשבתך מחפץ בצבע אדום ותשתחרר בהדרגה מתחושת החפץ מתחושת האדום ותגיע למקום חדש. אותו דבר בכל חוש פיזי הקיים אצלך .

תכיר במקומו של השני כשאתה נטוע בתוכך, תהיה מסוגל לגלוש בקשת הרגשות של האחר.

יש המון דוגמאות שבהם אנו יכולים להגיע למקומות שבהם חשבנו שאין המשך להם, אך אם תתמיד , אם תסלק את התשובות שניטעו בך , אם תוכל לדומם את הדימויים שבך, אפשר גם אפשר שדברים שאינך מכיר עד עכשיו יצופו בתודעתך.

תוכל להגיע מצהוב לכתום ומכתוב לאדום בגלישה , ללא הפסקה ללא קפיצה. תוכל להרגיש שיש דברים נסתרים בתוכך . תוכל להרגיש את מגוון הפונקציות (אולי זו שגיאה להגיד מגון פונקציות , אולי דווקא , את הרצף שבתפקודי כל איבר בתוכך, תוכל להרגיש את גופך בצורה שונה . תוכל להגיע לכל מקום בגופך ולמצוא את הקשר בין האיברים השונים של גופך (כי כולם קשורים אחד לשני ולא חשוב איזה שמות מצאו להסביר את זה עצבים או מרידיאנים או יין יאנג. יגיע הזמן שהכל יהיה אוקיאנוס ענקי והתודעה שלך תוכל להיות בכל מקום בו ואולי אפילו להיות אחד איתו.