הבן אדם הוא בעצמו אינסוף.

משהו במרוצת הזמן מיצר יצר וצרר אותו בתבנית.

האדם הוא אינסוף אך אינסוף קשה לו ליצור קשר עם עצמו ועם האחר. לכן יש גם את הסיבות מדוע יש לו מבנה, יש לו פונקציות ויש לו המשכיות (ועוד המון מאפיינים).

אך אם בנאדם מתנער מהדברים שמגבשים אותו הוא מסוגל לגעת באינסוף. הוא מסוגל להגיע למקומות  שלא היו בו ,בגיבושון, קודם לכן. כלומר הוא היה בכל המקומות קודם לכן, אך רק מכיוון שהוא היה בצורה או בצלם המקומות של האינסוף הם נסתרו ממנו.

את הצורות שלו יצרו יצורים שהם עצמם נגזרו מהאינסוף לשם מטרה מסוימת.

הם בודדו , קורצו, מתוך האינסוף, וזאת הגדולה שלהם,  לאט לאט ובכוח של משהו שנקרא אהבה. זה תהליך מסובך לקרוץ מתוך האינסוף מהות שהיא חלק מהאינסוף אך נבדלת ממנו במשהו שכמעט לא מורגש. אולי במידת החןם שלה או במידת הצפיפות שבה שאפילו אינה חומרית במובן שלנו היום..

התהליך כרגע אינו חשוב. אינו חשוב לימינו. מה שחשוב הוא שנכיר את המסגרות או השלבים בכיוון הפוך וגם זה חשיבותו בכך שנוכל , כל אחד לחוד, לשחרר את עצמנו מהמסגרות השונות בדבר היחידי שנשאר בנו מתוך האינסוף, נקרא לה בשם חשיבה ובכוחה נוכל לשחרר את  עצמנו מתוך הצלם שאנו וניתן לקרוא לו מסגרת, כלוב, גופים, גיבושון, ועוד הרבה שמות שאולי חיבורן הכולל יתאר את הרכב מהותנו.

אני לא נכנס לשאלה מה כיוון את התפתחותנו או הסתגרותנו (תלוי בכיוון ההסתכלות). מה הייתה הכוונה, באיזה מסלול של המשך אנו נמצאים, לאן, מדוע. איך עלינו לפעול כיום לאור ההתפתחות, האם להיכנע לכוח המפתח או לקבוע בעצמנו את המשך התפתחותנו. או שמא התפתחותנו היא דווקא להבין ולהצליח להיות בתוך מהות האינסוף או להשביח את עצמנו ודרכנו מתוך ידיעת והבנת האינסוף ובכך אולי לשים קץ לאנושות כפי שהיא היום, ומתוך איך שאנו היום לפתח את היכולת להתחבר לאינסוף ומשם להגיע להבנת הכרת וידיעת מהותנו ולאן , ברבים, אנו יכולים להגיע.

בכל שלב של החשיבה יש כמובן אינסוף אפשרויות ונראה שאם כל אדם אכן יגיע למקום הזה , תוך זמן קצר כל האנושות תהיה במקום שונה ואחר.

כבר היום יש אנשים שנפתחה להם היכולת להסתכל לאינסוף ולהוריד דברים חדשים לאנושות (שוב, קשה לדעת ולהבחין מי הכוחות שאפשרו כזה מצב).

מי האנשים הללו? ראשית ניתן להגיד שחלק מהאנשים המציגים לנו יכולות כמעט בלתי מוגבלות של תפיסה כלל כיוונית הם הגאונים למיניהם לא רק בשטח המדעי גם בשטחי החיים השונים כמו חלק קטן מאומני הסטנד האפ שנראה כאילו אין גבולות למקומות הקומיים בחיים שאליהם הם מגיעים וחושפים. וייתכן שאנשים כאלה נוצרים על מנת לקדם את האנושות כי הגאונות (כך נקרא לנוצרות הזאת) הזאת היא אינה מודעת לאדם. כלומר קודם התכונות נוצקות בו ורק אחכ הוא מממש אותן ומודע בחלקו ליכולתו, אך לא מאין ולמה זה מגיע. (ולהשקפתי גם שחר חסון שייך לקבוצה זו וגם ג'ים קארי.) 

יש גם אנשים שנחשפו לאינסוף אך ללא יכולת להחזיק חלק קטן ממנו כמו הגאונים , והם אבדו או לגמרי או בחלקו את היכולת להתחבר לחיים. גם כאלה יש.

היכולת הזאת מכוסה כיום בכל מיני סוגי כיסויים אצל רב האנשים ורק אצל חלקם הקטן עדיין יש גישה כזאת או אחרת, לא מודעת, ברובה אל האינסוף.

 

  

 

אקדמיה מדברת על קפקא

זה נחמד שאקדמיה מדברת על קפקא, זה נותן פתח לפיתוח הרחבה הגדלה של כתיבת קפקא.

זה גם מאפשר בנייה סיסטמתית של צורת הכתיבה הרעיונות המובעות, הקשר ההתפתחות שלהם המאפיינים של כתיבת קפקא הקשר בינו לתקופתו, אפשר לנתח את כתיבתו מבחינה פסיכולוגית, סמנטית, אופיינית למאפיינים שונים במוצאו, גדילתו התפתחותו ועוד. פנים רבות בו ניתן לנתח כל תופעה תחת השמש.

ויש אנשים שרוצים ללמוד על קפקא דרך האקדמיה, לקבל רושם על תקופתו, על גדילתו וכל מה שתואר לעיל.

אבל יש אנשים שלא מוכנים לקבל מן המוכן, לא מוכנים שיצבעו ויסבירו להם את קפקא.

הם רוצים לחוות את קפקא מתוך נפשם הם. מתוך החוויות שהם עוברים כאשר המשפטים בכתוביו של קפקא מתנגנים בנפשותיהם ומעוררים בהם תמונות הקשורות בנפשם בלבד. הם רוצים תמונה העולה מנפשם כאשר מילות ותיאורי קפקא מנגנים עליה.

החוויה האותנטית קורית כאשר כל גירוי חיצוני, ובמידה זו כתבי קפקא הם גירוי חיצוני, פורט על נימי הנפש (אם יש נימים) או גורם בהדהוד הגירוי להשפיע על נגינתה של הנפש עצמה כאותם שני מיתרים סמוכים, שאחד בריטוטו משפיע על ריטוט השני.  כל כתיבה תרטוט שונה על נפש שונה ונראה  לי שיש הסכמה כי אין שתי נפשות זהות.

 

כל אחד עולם ומלואו

 

אני יודע שכל אחד הוא עולם ומלואו, מלא בדברים מופלאים שנעשו ונחשבו ונרגשו, ומלא בנבטים שלקראת, שעדיין לא נעשו לא נחשבו ולא נרגשו, אבל יש שם מלא, מלא וגדוש, מלא ולמעשה ללא סוף. דברים שצומחים מהאין, דברים שצומחים מקודמיהם. דברים שמטפסים אחד על השני. כל אחד מלא וגדוש בדברים, שאם רק היה מישהו מצליח לדובב את הדברים הללו החוצה לעולם, היה נשפך משם זרם כמו סכר שנבקע ומציף את כל סביבתו.

מתוכי אני מרגיש בייחוד איך הדברים לא יוצאים החוצה. יש מקרים בודדים בהם משהו  או מישהו פותח את חזי לרווחה ואני רואה כמה דברים יפים ומיוחדים יש שם, והם יוצאים ושופעים בשמחת ההתגלות החוצה, ואני מרגיש שאני יכול לשבת כך כל החיים והדברים פשוט יזרמו דרכי החוצה ובאיזו דרך פלאית הם יתרקמו בתוכי מחומרים לא ידועים ברובם, ויווצרו כחדשים ובעצם אני יודע שאינם חדשים הם רק נרקמים עכשיו כי בא תורם אבל הם מחכים הרבה זמן וכאילו כל העולם זורם דרכם ואיתם, וכך זה אצל כולנו.

וכמו שאני מדבר לפעמים עם אנשים על דברים שאינם ביומיום, ועולים דברים נעלמים שהם לא רק דברים שיש להם תיאור אלא עולים גם רגשות שאין להם תיאור והם קיימים, ועוד איך קיימים, קיימים חזק ללא יכולת להתעלם מהם, אך אין להם תיאור. הם רק קיימים שם, מהותם מול מהותך, תמציתם מול תמציתך, דמותם הבלתי נראית מול הבלתי נראה  שבדמותך.

וכל כך חבל, כי כל אחד הוא עולם ומלואו, שאי אפשר לתאר. אין אף אחד מיוחד בזה לעומת האחר. ולמעשה כל אחד מיוחד בעצמו מול האחר. וחבל שאי אפשר להוציא דברים לאור (זתומרת, יש אנשים שמוציאים לאור, אבל זה חלק אפסי וקטן, אבל הם מאוד מוכשרים ויכולים להוציא מתוכם את אותו חלק אפסי לעולם, שלא רבים יכולים לעשות כמותם), אי אפשר או אולי כיום ועד היום לא היה אפשר להוציא את העולם הפנימי שלהם, את כולו, לרשות הרבים לרשות של אותו יחיד.

 וזה צער גדול מאוד, צער בלתי נדלה ממש כמו אותו עולם בלתי נדלה שבתוך כל אחד ואחד, זה צער שמונע מאתנו להיות עשירים גדולים להיות הכי עשירים שאפשר ויחד עם זה לאף אחד לא יהיה חסר, כולם יהיו עשירים, כולם ישאו את עשרם מולם.

נכון, אפשר שלא יהיה יותר חוסר פנימי והאדם לא ישאף הלאה, ליותר. אפשר שיהיה דבר כזה. אבל דבר זה לא נגמר, לא נדלה, קיים תמיד. הוא תמיד יהיה ותמיד בתנועה ותמיד דינמי אז אולי לא יגיע מצב של די, של נגמר, של תנועה שנעצרה.

אבל עדיין, התשוקה הכואבת להתנסות בעולם ומלואו הלא-נדלה, הידיעה שהוא קיים שם בתוכי בתוך כל אחד. הידיעה שאפס קצהו נגלה לעין אך מלוא עושרו נשאר גנוז כואבת, חבל. היא עותקת נשימה, היא קוצר נשימה. למה בעצם. למה זה כך, למה באיזה מקום זה חייב להיות כך, כי הרי, עובדה, זה כך ולא ההפוך שלו.

אולי יש אנשים שיש להם תשובה או תשובות למצוקה הזאת. אבל לא בטוח שאני או אחר רוצים לשמוע את התשובה הזאת. כי התשובה היא מענה לאיזו שאלה. וכאן אין לי שאלה יש בי צער גדול מאוד על דבר ענק שנחסך ממני שנחסך מכל אחד. התשובה לא תתן את הפתיחה, לא תאפשר את ההשתאות את השפע את העושר את האושר את העיניים הנוצצות בגלל ולקראת.

וכך זה יישאר בינתיים. ללא פתרון, חיים רגילים (הכל יחסי 😊) מלאים יותר ומלאים פחות, בעוני או בעושר. בצער או באושר, נחזור שנית או לא.

אני יודע מה אעשה בינתיים, פשוט אחכה ("כחכות רחל לדודה"). הרי אני ממילא מחכה כל החיים.

 פתרון מול מהות

נראה שרב האנשים רוצים פתרון לדברים בהם הם נתקלים בחיים. הפתרון רצוי/חייב שיהיה מיידי, שניתן יהיה להמשיך קדימה, שהארוע לא יהיה אבן נגף בחיים.

כך עם ארוע, כך בקריאה, כך בתערוכת תמונות, כך בהקשבה למוזיקה. אירוע יהיה לכן כל דבר שאנו נתקלים בו בין במודע ובין שאינו במודע.

הפתרון יהיה ברוב המקרים חפוז והגישה לפתרון תיעשה בדרך הקצרה ביותר, אצל אותו אדם.

ניתן לשער שרב הפתרונות אינם הפתרונות הטובים ביותר, חלקם גם אינם פתרונות טובים כלל ועיקר (מה שלא ניתן להגיד דווקא שהם הפתרונות הגרועים ביותר).

בטווח ארוך יותר נראה שכדאי דווקא להתעמק במהות של אותו אירוע. זה גם מעניין יותר (לא להשתמש ולזרוק), זה מלמד יותר, נכנס עמוק יותר וגם לא פחות, משרה הרגשת סיפוק וערך עצמי גדולים יותר. זה גם שווה דיון נוסף.

לגיטימציה ואישרור

הרבה מהאנשים נמצאים הרבה פעמים על סף ידיעה עצמית כלשהי (הרבה אנשים המתחילים להיות מודעים למה שהם עצמם, מתוודעים לתכונות שונות בהן המתבהרות להן).

ידיעה זאת ספק מרחפת מעל מודעותם, ספק מנצנת בהם אך אין ספק שידיעה עצמית שכזאת לא מחלחלת במלואה למודעותם או הכרתם הערה.

הרבה פעמים (יותר מידיי פעמים כדי שתופעה זאת תהיה מקרית) נחוץ או מופיע קול החושף בפניהם את הידיעה הספציפית על עצמם. לקול זה (שלפעמים מגיע מאדם אך פעמים זהו קול פנימי) יש השפעה חזקה ומיידית על הידיעה הפנימית של אותו אדם.

לפתע, למרות שהידיעה רחפה אי שם בסביבתם, מודעותם לתכונה זו בהם נעשית ודאית וברורה בתוכם כי היו אשרור או לגיטימציה חיצונית לתכונה זאת, אשר רחפה לה, ולא היתה זרה, בסביבת ההכרה הערה של אותו אדם.

לא היתה לגיטימציה ואשרור לגבי תכונה זו אם הכרה עצמית של תכונה זאת כלל לא היתה קיימת בנפשו של אותו אדם.

הלגיטימציה והאשרור תמיד באים כהשתקפות פנימית של תכונה קיימת ואשר אינה ממוקמת עדיין כידיעה מוצקה במודעות העצמית של אותו אדם.

אפשר להגיד (התוודעתי לכך פעמים רבות הן בספרות והן בחיים) שלכל תופעה החודרת להכרה הערה (כמו למודעות העצמית) של האדם חייבת להיות השתקפות פנימית קיימת.

כך בראייה, בשמיעה, בתחושה וגם בתודעה העצמית וההכרה העירה.

קצת על אוזן ושמיעה

 הרבה פעמים כל שהוא תנועה חיצונית אצל חיות, אצל האדם הוא תנועה פנימית. תנועה פנימית היא תנועה שאינה קורית באופן חיצוני אך אדם מודע מרגיש בה.

לדוגמה, הרבה חיות מסובבות את אוזניהן לכיוון קול/רעש כלשהו.

התהליך הוא שקודם קיים צליל ואז האוזן מופנית מתוך אינסטינקט (שגם הסיבה לפעילותו מעניינת בפני עצמה. שאלה אחת, האם זה תהליך אקטיבי או פסיבי או אקטיבי ואז פסיבי. כלומר, היתה תחושת צליל עמומה, האוזן הסתובבה לקבלת עצמה אופטימלית ואז נשארה באותו מקום לקליטה פסיבית של השמע.

אצל האדם אין את מנגנון סבוב האוזן, אבל התחושה הפנימית קיימת. להתכוננות הפנימית יש תחושה של פנייה לכיוון הרעש. רק כשהאוזניים מבשרות על השמע, הראש מסתובב אך בעיקר בגלל שתי סיבות.אחת היא לקבלת שמיעה אופטימלית והשנייה כדי לראות את מקור השמע.

לעניין השמיעה האופטימלית שמתי לב מנסיון אישי שאני רוצה לדעת כיוון של צרצר אני מזיז את ראשי (ולכן את אוזניי) עד שאני מקבל תחושה מכסימלית של שמיעה. אני מציין את הדוגמא כי בד"כ, צליל הצרצור הוא בתדירות חודרת וחזקה ולכן הזיהוי הוא מספיק גם ללא הכוונה, מה עוד שבד"כ אנו מוותרים על ידיעת מיקומו של הצרצר כי זה לא נורא חשוב וגם כי הוא נעלם מן העין ברוב המקרים.

השמיעה (אולי כמו רוב החושים) מחברת מגשרת בין התופעה החיצונית ובין התופעה הפנימית.

הרבה פעמים נהוג לחשוב שהחיצוני גורר את הפנימי אבל אני רוצה לטעון ששתי התופעות הן עולם אשר חי כל הזמן (וישן כאשר אנו ישנים) ולכן על מנת שתופעה חיצונית תתקבל בפנימיותנו בפנימיות שלנו קיים עולם עם כל תופעות השמיעה שאספנו בחיינו וכשקיים צליל חיצוני, הוא פוגש בעזרת האוזן והתחושה שהיא מעבירה לפנימיותנו צליל פנימי. כשהצלילים קרובים או כמעט זהים, יש הרגשה של שביעות רצון, אפילו הנאה ומין שלמות פנימית (יש הרבה תאורים קרובים לחווית ההזדהות הזאת). הדבר ניכר בשמיעת מוזיקה מוכרת ושמיעת קול של אדם אהוב.

כל זה על קצה המזלג.

 

Only Love can break a heart, only Love can make it again

זה אני וזה אח שלי

 

בכולנו קיימים עקבות עבודה של לוציפר ואהרימן , הנחש והתפוח של גן עדן

לוציפר הוא הכח המכניס בנו את כל הפגמים, או יותר מדוייק, לוציפר הוא המכניס את הדבר שהאדם בגדולתו או בנכסים שנבראו איתו על ידי הבורא, מפתח אותם בלי משים.

כל אי נקיון שמביא לוציפר יוגבר על ידי יכולותיו האינהרנטיות של האדם.

לוציפר הוא די תמים בתכונותיו אך הוא לא לבד, הוא קיים , האדם קיים ואהרימן קיים. מעל לכל אלה קיים הבורא אך בשלב זה הבורא מניח לשלושת בניו להתפתח יחדיו מתוך סוג של ידיעה עמוקה לאן כל ההתפתחות של השלושה תגיע.

לוציפר מכניס את החוסר נקיונות שבו לתוך נפש האדם והוא יחסית תמים. האדם ביכולותיו הכבירות (בצלמו ברא אותו) מתפתח בדרכו ומפתח גם בגלל יכולתו את הלוציפריות שבתוכו. אהרימן הוא התפוח שהנחש מגיע לחווה ולאדם והוא זה שפותח את עיני האדם לידע האינסופי שקיים בעולם. אך אהרימן גם הוא מגיש את הידע פגום. הידע יפותח על ידי האדם, אך בכל ידע שירכוש האדם יהיה פגם ולכן האדם יתקדם בידיעותיו והבנותיו אך כל פעם ייזרע פגם בידע הזה שעליו יצטרך להתגבר, כלומר הוא לא יגיע לידע המושלם אלא לאחר שהתגבר על כל הפגמים כולל הבנת המנגנון ששותל את הפגמים בידע שלו.

משום כך שבאים לתאר כיום את הלוציפר ואהרימן, לוציפר הוא הכוח המניח פגמים בנפשו של האדם (שאר החיות אינן נכללות) והאדם הוא זה שמפתח את הפגמים עד לרוע אינסופי, אגו אינסופי וכל הפגמים באופיו שכולם הם אהבה שעברה טרנספורמציה לכיוון הלא נקי ומשום כך גם יש כוח אדיר לעיוותים שעברה האהבה (שנאה, קנאה, רצון לשליטה ועוד תכונות רבות) וזה מסביר את המשפט באנגלית בכותרת. כל העיוותים הנפשיים מקורם בכח האהבה שהשתנתה, בשינוי המנגנונים הנפשיים של האדם (בזיהומם אם רוצים) ובפיתוחם של הזיהומים על ידי האדם. כי האדם גם הוא תמים והוא גם בעל יכולת שכלית רגשית אמנותית ומה לא.  וכשיש כח המזהם את המנגנונים השונים באדם גם האהבה הנכנסת לאדם, גם היא מזדהמת. ואהרימן מתואר כבעל אינטליגנציה אינסופית והוא הפוקח את עיני האדם והאדם מקבל ומפתח את הידע (ואת פתח לו). וזה המשפט השני בכותרת, לוציפר אומר "זה אני וזה אח שלי" למי שמכיר את ה"גשש החיוור".  אבל גם כאן אליה וקוץ בה. הידע בא עם שגיאות פנימיות , והאדם כמוהו כמו תינוק, רץ אחרי הידע נכשל וממשיך הלאה לידע הבא ולשגיאה הבאה. אהרימן גם גורם בידע באינטליגנציה להעמקת השגיאה ולגרימת האנשים להאמין בידע שלהם ולשלול אפשרות של שגיאה. כל זמן שתמשכנה הטעויות של האדם, יהיה צידוק לקיומו של אהרימן.

בהמשך לפרק 10 בספר התגלויות הקארמה, אפשר להבין את ההחטאה שקורית ברפואה עצמה ואיך בתי החולים והרפואה נגררים לריצה אחרי הידע שיש עמו שגיאות ובהוספת האגו והעיוותי השונים של הנפש הגורמים לבתי חולים להיות מקום שבו קשה להתרפא, כל עוד הבסיס לבתי החולים אינו אהבה אלא פירותיהם של לוציפר במישור הרגשי נפשי ואהרימן במישור הטכני מדעי. ושוב כאן בא לידי ביטוי המשפט בכותרת ובאנגלית , רק האהבה שוברת את הלב (בעזרת לוציפר) ורק האהבה הטהורה יכולה לרפא אותו שוב.

מחשבה נוספת היא על הלומדים והמלמדים. כשהלומדים לומדים מהספר , הספר מקים לפניהם קיר גבוה, והגבוה זו ההבנה שצריכה להרכש בקריאה ועיון בכתוב. ההרגשה שלי שהדיון בהבנת הנקרא הוא המכשול הגדול ביותר של החומר והוא זה שמוציא לאור את לוציפר ואהרימן, כלומר בקריאה והבנת הכתוב יש רוחי אך הוא אהרימני ולוציפרי ולא המציאות הרוחנית. המציאות הזאת נמצאת אם יודעים לעבור דרך הקיר לנמצא מאחריו.  וזאת השאלה הגדולה. לשטיינר אני מתאר לעצמי היה ברור מה הכח של הכתיבה שלו, והוא גם אמר שהנכון הוא להקשיב ולא לקרוא את החומר והוא הרשה זאת בלית ברירה. אך גם בבית הספר שלו, איך לא עבדו על הכרת הלוציפר ואהרימן לפני שהתכוונו  לעבוד ברוח. אם אינך מנקה ומנכש את השדה היבול יהיה חלש ומלא עשבים רעים, וכך היה. ונראה שהמובילים ברוח מקבלים מראש את הכשלון מול לוציפר ואהרימן . ממשיכים במרוצה קדימה והכשלון ידוע מראש. הם מקווים, יחד עם זאת, שלמרות הכשלון תהיה התקדמות באנושות.

בכל קבוצה שבה לא עובדים מראש על נקיון, לא תהיה הבנה אמיתית של עולם הרוח לא יהיה תהליך לימוד אמיתי ואנשים ימשיכו ללמוד ולו גם במחיר נפילה על כל צעד ושעל, בידיהם של לוציפר ואהרימן.

גם בקבוצה שמרשה לעצמה ביודעין ובהסתרה, לאגו לחגוג, לחוסר הכנות, להפגע, להשתוקק לדבר, לחוסר הקשבה וסקרנות אמיתים לדברי האחר, לפרוץ קדימה עם מה שאתה חושב לעצמך ועוד ועוד תופעות. גם בקבוצה כזאת קיימת אשלייה של התקדמות ואשלייה של הבנה. בעיניי זו תמיד חוסר יכולת של בירור המוץ מהתבן וגם סוג של השלמה עם המצב והסתפקות בפרי האשלייה.

אני חוזר תמיד לחשיבות של ההבנה האמיתית, הבסיסית, תפיסת המהות האמיתית של יסודות הרוח, של היכרות קרובה עם לוציפר ואהרימן, כל הדברים היסודיים שבלעדיהם כל התקדמות נשענת על כרעיי תרנגולת.

הקארמה תסדר את הנושא הזה, כנראה, לאחר גלגולים רבים, ותביא לנו ותחדיר בנו את ההבנה של הניקיון של הנפש, החופש שחדור באהבה או החופש שהוא פרי האהבה והאור (לא ממש חשוב, רק מילים) ואולי בסוף נהיה נקיים כשלג, אבל חבל לא לתפוס בקרני השור ולהתחיל היום. וזו תמיד הבחירה בין הדלות הנקייה לעושר המלוכלך. גם קשה להיות העיוור היחידי בין שאר הפיכחים.

הלימוד אינו חשוב (כמעט כלל, חוץ מכקרבן לאגו). חשוב לבנות נכון את פנימו של האדם, להבין מה חשוב, איך מסתכלים איך חושבים ואיך מרגישים איך מבחינים בזיוף במרמה, איך לא נגררים אחרי החולשות המיוצרים ע"י לוציפר ואהרימן בעזרתנו, איך להבין ולחיות נכון כל צעד בתחילה ומתוכו להוליד את ההתקדמות הבאה. לא מבחוץ אלא ככוחות פנימיים.