פרינג', שוליים או מרכז, טפל או עיקר

חלק א'

בהקדמה לפסטיבל ישראל רושם אחד ממבקרי האמנות : ...... " השנה הועם הזוהר ואף שם או להקה בתוכנייה לא מנפיק אף קריאת "וואו". אולי אלו בעיות תקציב, או מחטפים תמידיים מצד סדרת המחול של המשכן לאמניות בתל אביב ( ששנה אחרי שנה מצליחה לתת לפסטיבל "נוקאאוט"), או סתם רפיון יצירתי, שהובילו את הפסטיבל להציע מרכולת מחולית כל כך רפה וחיוורת.

ולמרות זאת : שתי נקודות זכות בכל זאת לפסטיבל על מחירי הכרטיסים המוזלים , ועל הפנייה הפעם למחול פרינג'אי אוונגרדי, הפועל הרחק מלב המיינסטרים, כך שאם אינכם מגיעים עמוסי ציפיות , תוכלו גם ליהנות". (סער דיין , מגזין פוינט מאי יוני 2007).

מה אנו למדים על כוונות הכותב מתוך דבריו:

השנה אין בפסטיבל אף שם ידוע מתוך המיינסטרים , מתוך האמנות המפורסמת המצליחה , הכובשת את במות העולם , הסוחפת את קהל המינויים את הקהל השבע את הקהל שיש לו את הכסף לקנות כרטיסים ללהקות כה מפורסמות כה נחשבות , כרטיסים יקרים שרק קהל מבוסס יכול להרשות לעצמו. בפסטיבל ה"רפה" השנה , מופיעים מחול פרינג'אי. מחול שאין לטפח ציפיות כלפיו ורק כך ניתן ליהנות ממנו . כן, ועוד יתרון יש לו לפרינג' ', , ניתן לראות אותו מבלי שהלב כואב וגם הכיס אינו כואב . הכרטיסים זולים פחד , ממש מציאה.

אין לי ספק שהכותב חש משהו חדש , משהו אחר ולמרות שהוא מביא את הבשורה בסגין נהור הוא מביא בשורה שאינה חדשה אך בכל זאת , לא בטוח שהקהל מסכים לה .

הבשורה היא פשוטה (וכאן אני מביא את היפוכם של דברי הכתב): פסטיבל המצליח להתעלם משמות להקות הגורמות ל"וואו", פסטיבל המביא ומציג בחזית את הפרינג' , פסטיבל המוכר את הכרטיסים ממש בזול , הוא הפסטיבל שייתן לצופיו הצעירים (ובייחוד הרעננים גם אם לא רק צעירים) , השוחרים את בשורת החיים , הרעבים למזון רוחני היכולים ללא צביעות להבין ולקבל ישר לתוך הורידים את בשורת המחר היום ולהרגיש שהחיים שלהם , הם שלהם . הם חשים את החיים זורמים בעורקיהם , הם יודעים להסתכל על החיים ולהביא את החיים לתוך הלב.

זהו פסטיבל הקולע למטרה , זהו פסטיבל המשמש כשופר לבאיו ולא מביא יצירות כמציבה לאנשים המרגישים את מותם לנגד עיניהם . זהו גם פסטיבל המממש את ייעודו , לאנשים להרגיש אמנות , הוא גורם לאנשים להרגיש את הלב עובד הוא גורם לאנשים לחשוב כמו שלא חשבו במשך כל היום לפני ההופעה, הוא גורם לאנשים להרגיש שהבפנים מתרחב הוא גורם לאנשים לחייך ולעיניים להתלחלח .

היום הפרינג' הוא המיינסטרים .

הוא לב העניין.

היום , יותר מתמיד אינך יכול ללעוס יותר מדי את הקיים את ההווה את היש .

היום עליך להיות מוכן להגיש לעצמך את המתהווה.

זאת, מכיוון שאתה חלק בלתי נפרד מכל יצירה.

כל יצירה המנותקת מקהלה המתהווה היא יצירה שעבר זמנה לפני שהגיעה .
חבל על יוצרה שעבד לריק שלא הבין וחש היכן הוא נמצא בתוך מכונת הזמן. היום יותר מכל זמן הקהל האמיתי הוא הקהל הצמא , צמא לא ליצירות מופת , יצירות כבירות שעל שלמותן עבדו שנים, יצירות שאין בהן פגם , יצירות שאינן נותנות לקהל מקום להיכנס לזירה.

הקהל צמא ליצירות המביאות בכנפיהן משק של אמת של ניצוץ של מהות המתניעה את נפש הרואה והשומעת, מתניעה את הלב ואת הראש , מתניעה את קצב הנשימה, את התרחבות ההשתאות, את פעירת העיניים והפה הפנימיים הוא מביא את הבשורה, הוא מביא את העתיד הוא מביא את ההווה הוא גורם.

כל ההיצע המסחרי פג תוקפו, פג תוקפה של האמנות השלמה המושלמת היפהפייה האלוהית .

כל הזירות הגדולות בהן מספקים לקהל את ליטרת הבשר האמנותית שלו , המסחרית שלו ושהיתרון כמעט היחידי שלה שהקהל לא לבדו , יש עוד מיליונים איתו ולכן הוא מרגיש טוב והוא מסוגל לעכל את אשר מגישים לפניו . כמו אוכל תפל שמסוגלים ללעוס אותו כי מגישים אותו עם מלפפון כבוש. האמנות המסחרית היא התפל והקהל הגדול וההרגשה שהוא לא לבד הוא המלפפון הכבוש ולכן האמנות היא גם "שווה" , יש עוד אנשים כמוך המבינים כמעט כמוך את אשר מציגים לפניהם וזה עונה ופותר את תחושת הבדידות הרוצה לבוא לפתרונה ולכן לחיסולה.

אמנות הפרינג' , אותה אמנות שאינה נעשית בראש חוצות , המתהווה בתקציב חסר , במקומות מזדמנים . אותה אומנות הנבראת כי אי אפשר אחרת כי היא התקווה , היא החלום היא המציאות היא היחידה הבאה בחשבון להרבה יוצרים. יוצרים אלו לא צריכים המון קהל , מספיק קהל שיקבל אותם מספיקים אותם אנשים שיתנו להם סיבה להמשיך , להאמין שמה שהם מביאים לעולם הוא אכן בשורה . לא צריכים בשורה למיליונים , מספיק כמה ( נכון , החלום להצליח ולמלא אולמות קיים אצל הרבה יוצרים מתחילים כיום , עדיין . לא ירחק היום ואמנים בעלי בשורה יבינו ויעריכו את ערך הקהל המצומצם ובכך יראו את הצלחתם ) מספיק הקהל שהבין שהתלהב שקבל את האמת והניף אותו אל נוכח האמן .

פרינג' הוא רק מושג ובתור כזה קיים כבר עשרות שנים . כמו כל מושג מובנו משתנה במשך הזמן והפרינג' של היום אינו אותו פרינג' של לפני עשרים שנה.

הפרינג' של היום אינו יכול להרשות לעצמו להיות באותו אולם שבו השתכן לפני שנתיים , הוא אינו יכול להרשות לעצמו קירות מתקלפים בזמן. הפרינג' של היום, ברגע ההצלחה , ברגע שהשאגה פרצה מפיותיהם של קהל מאות , כבר הפקיע מידו את תואר הפרינג' . צר לי ידידיי , ככה זה היום , הבשורות רבות הן , באות מהרבה אנשים להמון קהילות קטנות . לא נכון בזמננו היום שהמון אנשים יבואו למעט יוצרים. זמנן של החיפושיות עבר . היום הלהקות החיות הן מאות , בארץ, במספר ולהן יש המון קהילות* , אין "קונסנזוס" בפרינג'. הפרינג' היום דינמי מאי פעם .
 הוא משתנה
הוא זורם .

(סוף חלק א' המשך יבוא.....)

מהות סופרים יהודים של מזרח אירופה והקשר לצ'ולנט

כמה חבל שאני לא סופר יהודי ממזרח אירופה כלומר החל מהונגריה או צכיה או ופולניה , רוסיה כבר לא כי הם היו יותר מדיי נורמלים שם בצורת המחשבה המסודרת שלהם , משהו מאווירת הצולנט שבראש , משהו סמיך וכבד עם מליון טעמים שאינך מזהה כבר את מקורם כי הם באים מעשרות מרכיבים ולכן יוצרים אלפי אפשרויות של טעם שבוודאי התרחקו מרחק עצום מהמקור , אינך מזהה יותר טעם בשר אלא בשר של חמין שזה משהו אחר מעולם אחר, אינך מזהה עוף כטעם של עוף אלא טע ם שונה ,ככה זה כאשר רכיבים רגילים מתבשלים לבד על אש קטנה במשך הרבה זמן. המון זמן ואש קטנה בשביל לא לשרוף אותם , בכדי שישארו בחיים בשביל שיעברו שינוי מרחיק לכם שירחיק אותם ממקורם לתת להם לבעבע במיצים של אחרים להתערבב עם גורמים שונים לגמרי ולאבד את הזהות המקורית אך כן כדי ללבוש זהות מקורית אחרת זהות שאף אחד אחר לא היה מכיר אותה אם היה פוגש אותה בפני עצמה , ברחוב נגיד. זהות שהתעשרה בזכות עצמה בזכות טעמה המקורי האמיתי שהתערבב והתרכב עםהמון יישויות אחרות שגם הן מסרו את תמציתן המקורי תוך כדי השתנות טעמן וכך מתקבל טעם שונה בכל שעה של הלילה והשתנות טעם זאת קורית ומשתנה כל הזמן כי היא מושפעת מהשתנות של אחרים המשתנים תוך כדי מסירת טעמם המשתנה בגלל מרכיבים אחרים בתוך הטשולנט.

היופי נשי

כבר נכתבו אינספור מילים שהצטרפו לנחלים של שירים סיפורים מאמרים ספרים ציורים השתפכויות הגיגים חשיפת נשמות נצרבות כנגד אש האמת ועדיין היופי הנשי הוא נחלת האל ורק בודדים מבין בניו נוגעים בסוד ובאמת וזו לא עושה אותם מאושרים יותר, הם רק בוכים מול היופי כמו אלו הבוכים אל מול דבר האל . כי דבר האל כמו היופי של האשה הוא ידע שאינו גורם אושר . אולי שמחה כן , אך זו שמחה שאינה מביאה אושר. זו שמחה ענקית שאין לה סוף שבשוליה ובכל מהותה מביאה היא עצב . כמעט כמו כל ידע שגורם להתרחבות הלב גם למימדי אינסוף בהתכווצות הראשונה של הלב אתה מרגיש של העצב. אין זה עצב של חוסר או עצב של אבידה אובדן . זהו העצב השמח שמחת העצב. זה העצב אליו אתה מתגעגע כל ימי חייך ( הימים..) . זהו עצב כמו גשם חזק ששוטף את כל כולך עד שאין בך מתום שאינו רטוב ואין לך מנוס היבש מהמבול . ואז אתה מרגיש ... אולי?.

כבר אמר מי שהיופי של האשה אינו נגמר הוא כמעיין הממשיך לפכות עד סוף ימי חייך והתגלויותיך ואחר כך הוא מפכה אצל אלו שהציצו ומצאו וגם הם אינם יכולים להכיל אותו ואינם יכולים לאצור אותו אצלם והוא ממשיך לפכות אצל העולם עד אשר מוצא דרכו אל הלבבות הנכונים מולו . לא פלא שהיופי הנשי משול בכל ימי האנושות הערה לאלוהות. כיוון שהאלוהות מראה עצמה עבור האדם במשעול המקל דרך היופי הנשי.
אחרי הכל , כמה אנשים רואים מרגישים מבינים את האלוהות . ספורים יותר ויותר מהם רואים , פחות מהם מרגישים והנותרים מתי המעט אכן גם מבינים .
האלוהות היא עבור כולם , לשם כך בראה את כולנו ולשם כך תביא לשם את כולנו אולי כדי שנהיה בסוף חלק מהאלוהות , חלק נושם ושייך ומרגיש . ומה בינתיים ? מה איתנו עם אלו שאין להם את אשר יש למחוננים לניתנים ?
לכולנו יש את הנחמה לכולנו יש את דבר האלוהים , כולנו בדרך .... והנחמה היא ביופי הנשי.
נכון , ניתן להגיד , "למה רק היופי נשי ? , למה לא כל יופי . הלו כל דבר הוא הוא דבר אלוהים וכל דבר ניתן למצוא בו את היופי , מי יותר ומי פחות. באמת? כמה פעמים עמדת מול נוף ולא שבעת ?.. לא שבעת הימים ולא שבעת הלילות . בסוף שבעת , אם אחרי דקותיים שעתיים אבל לא יומיים . כמה זמן יכול אתה להסתכל על אשה יפה ? דקותיים מספיקות? שעתיים? . נא לבדוק זאת לפעמים . נא להתחבר להרגשה באותו זמן ולהיות כן עם עצמך. בבקשה ... בשבילך . אתה יכול להיות כן בשבילך ? לא בשביל אחרים? אם כן עד נא לעמוד מול .
ומכיוון שהיופי הזה אינו נוף ואינו ציור בגלריה ולא יישאר מול עיניך לעד . נסה ללגום אותו ולהשאיר אותו בפיך .
לעצום עיניים ולנסות להשאר עימו. גם הדו החיוור לאחר שעה או יום או חודש מעלה בך הרגשה עילאית , הלא כן?. כנפגשים ביופי , עומדים מולו עצורי נשימה , נסחפים טובעים מלעלעים ומרגישים מעל לכל ברי מזל.
כמו גל ענק שיש בו את כל מה לא ניתן לתאר, מין איכות קריסטלית מזוקקת של עילאי השוטפת ועוברת
כמה מילים מה עושים היום עם יופי . ליופי הנשי כיום עושים מה שעושים לכל אידיאה כמעט מהרגע שהיא מופיעה. מה שעושים הוא ריקון ברוטאלי מהתוכן והמהות , והורדה למטה למקום שאין להתגאות בו.
תעשיית היופי באה להשחית את דבר האל כיום ולא בכדי. לא בכדי יש השקעה לא תיאמן באוצרות אדם בלהוריד ולהסיט את דבר האל כלפי מטה כלפי המשחית כלפי אִפְסוס הערך האמיתי של הדבר. וכאן נכון לעצור ולהשאיר את המחשבה הזאת בלב כל איש שתמשיך להדהד ולא תמוצה אלא בתוכו. )

היופי הנשי כשחיים אותו כשנותנים לו להכנס פנימה ולטייל ולהנמס בתוך חללי הנפש הפנימיים שלנו , הרי הוא מדנגדנג בכולם בצליל פעמון הממשיך לפעום גם אחרי שהענבל מכה בכיפת הפעמון . כך הוא פועם בכל החללים הללו ואורו עובר מחלל לחלל ומאיר את אפלוליותו , ואם אינך רץ ומכבה את האורות אחד אחר השני ואתה משכיל לראות את המוארים הרי שנשאר אתה ונפשך מוארת באור יקרות ואינך צריך את הנשימה , כי האור נותן לך את החיים עצמם ואינך צריך יותר בשביל להשאר .
ניתן להרבות בדימויים רבים ורובם יהיו נכונים קרוב לודאי ויעוררו בנו את הנרדם , את השומר הנרפה שאינו יודע לבשר לנו את מה שבמקומו.
האשה היא גם נושאת האור , היא גם נושאית הבשורה וגם המוארת. היא מביאה את הלהבה ואת האורה , גם נושאת במשקל הלפיד אך גם עליה החובה לכלול אותו בתוכה, ממש כמו כל אחד אחר .

כמו האור שאינו רואה את עצמו כ, כך גם היופי הנשי אינו רואה עצמו אצל עצמו אלא אצל האחרים , וכך צריך להיות , עיוור כלפי האור שלך וּפְקוּחַ עיניים כלפי האור של האחר . שאם לא כן תסומא על ידי אורך ולא תראה את של האחרים. ובשביל זה הגענו , בשביל האור של האחר .

וזהו פרק אחר ,, אורנו שלנו ואורו של האחר .

חשיבה ככוח מרפא

הדרך למסור דברים לאדם או להעביר אלו תובנות או מחשבות חדשות ולהיות בטוח שהבנתו נקייה או שהבנותו מתחברת וזהה להבנתך וזאת על מנת שהמושגים הרושם וכמובן המחשבה רוצה להביא איתה , יהיו קרובים ככל האפשר ועד כדי זהות.

הדרך לגרום להבנה טובה של השומע מולך היא למצוא את "הערוץ הנקי".
הערוץ הנקי הוא הדרך שבה המחשבה נהמסרת אינה נתקלת בדברים המסיחים אותך מהדרך או צובעים אותה בצבעים שונים , בין המכשולים הללו מצויים פחדים, קבעונות, דעות קדומות , מושגים קודמים המושפעים מכל שנזכר כאן.
צריך להגיע עם הובלת המחשבה עד לשורש ההבנה של האדם או אולי עד להיכן שבעצם מתחילה המחשבה להיות גלויה ברגע שהיא יוצאת ממקום נביעתה ונעשית גלויה לתודעה.

זאת הדרך למסור מחשבה חדשה לאדם.
בצוע הדבר אינו פשוט כיוון שהמוסר אמור לזהות בעצמו את המכשולים הללו או להדריך את השומע לזהותם.
הדרך לזהות פחדים אלו על ידי המוסר היא לבחון את קבלת המחשבות יש להבין כיצד התקבל הדבר ובהתאם לשנות את צורת הקבלה.

צורה זו של מסירת מחשבה מעלה גם אפשרות של כל אדם לבצע בעצמו את פריצת הדרך החדשה לצורת החשיבה שלו.
צורת המחשבה הזאת העצמאית והחדשה צריכה להיות מסוגלת או לעקוף את המכשולים או לפרוץ דרכם בלי להזדהם)
איזורים אלו של פחדים , כאבים, דעות קדומות , קיבעונות יכולים להופיע כהיקפיים לספירת המחשבה , או ככיסי התנגדות . זה גם קובע את צורת המעקף או הפריצה דרכם.
פריצת הדרך מובילה למשעול חדש של מחבה לאחר שעקף/פרץ את המכשולים.

ניתן גם לגעת במקומות אלו בצורת המחשבה החדשה ועל ידי כך להשיב אותם בצורה אחרת ובכך לעקר את יכולת החסימה שלהם .
זה אומר שרק לאחר מיצוי החשיבה החדש יש לחזור עם אותה חשיבה דרך המכשולים הנ"ל ולנסות לחשבם בצורה אחרת
הגעת למקום זה , הגעת לכח המרפא שלך.

הומניזם או ריאליזם אולי שניהם יחד?

הומניזם וריאליזם

מישהו שמכיר אותי לא פחות טוב ממני ואולי יותר טוב ברבדים מסויימים ושטחים אחרים הוא המחנך שלי משנות התיכון בכפר יהושע . בתוך מחנך לכיתה פעוטה של 17 תלמידים , ודאי , במשקפיים של היום שלי, יכול היה לעקוב אחרי המכניזם ההתפתחותי של כל אחד מתלמידיו בייחוד אם היה זה אחד מהתלמידים הבולטים בכיתה (והיו הרבה כאלה, מה אפשר לעשות , כיתה של מוכשרים , ימים יגידו, מהבחינה (עכשיו אני מתנצל) של מה היה להגיד בכיתה ואילו ציונים הושגו ואילו עבודו בוצעו דאז. ומחנך זה ברבות הימים , לאחר שלמדתי ועבדתי כמהנדס בשטח המיחשוב, אמר בהפתעה: " אבל יובל , אתה הלוא הומניסט ולא ריאליסט" . לפי הציונים המחנך צדק ובודאי איך שהוא הכיר אותי אז ודאי וודאי שצדק , היתה לי כתיבה טובה , יכולתי להשיג ציונים טובים בשוונג האחרון של השליש . אבל וכאן יש אבל כמו בכל ההכללות שעימן יש אבלים בלי סוף , עובדה היא ראשית כי הלכתי ללימודי הנדסה , למדתי וסיימתי לא ללא קשיים ואחר כך הייתי מהנדס , לא מצטיין , אולי יותר מהנדס מהשורה כמו עוד עשרות אלפי מהנדסים כמוני . גם אף פעם לא הרגשתי שעבודת המהנדס מרתקת אותי וסוחפת אותי לקראת הרפתקאות ודי נסחבתי . אך אני יכול להגיד באותה נימה של פסקנות שאף לא אחת משאר המוזות של המדעים והאמנויות ושאר ירקות כמו הסטוריה ספרות פסיכולוגיה משכו את ליבי . בתור טיפוס של חולם בסיסי בלי מוטיבציה של הצלחה בחיים בשטח כלשהו , יותר טיפוס של סקרנות לגבי כל דבר אך בלי מניע להתקדם לאן שהוא או לעשות משהו עם חיי בחיי, כל הידע שנאסף כשיבולת לפני חרמש הקוצר , נאסף ללא מטרה ידועה או ברורה והפכה אותי פחות או יותר כמו הרבה אנשי ספר למה שנקרא היום אדם משכיל , שמתמצא ברוב שטחי החיים שמכיר הרבה מילים בלועזית , בלטינית שיכול לדבר ברמת דיבור בהרבה שטחים ואולי להכנס לעומקם של דברים רק יחד עם הידע שצבר גם צבר יכולת חשיבה , יכולת שקושרת דברים לדברים שמסיקה דברים מתוך דברים והרבה תוצאות של חשיבה אישית פנימית על דברים הניקרים בחיים , על מסקנות אישיות לגבי תופעות בחיים ונסיון למצוא כללים להבנת מנגנונים שונים בחיים .
והנה ימים עוברים ומתברר לי שכולם צודקים וגם אני ביניהם , אני מהנדס ואני הומניסט ואני יכול לעשות הרבה דברים שונים אחד מהשני , קרובים אחד לשני משני צידי המתרס , אם יש דבר כזה מתרס היום שמפריד בין ההומני לריאלי . היום להשקפתי , המתרס הזה הוזז הצידה ויש המון אנשים שלא מתאימים להגדרה של או זה או זה כי כיום יותר מתמיד יש הכרה ברורה שהמון דברים שלובים זה בזה אפילו אם בהתחלה הוגדרו כשונים בשטחם , ויש אנשים שצריכים וחייבים להיות גם כאן וגם כאן , אנשים כאלה היו גם אז כמו גם היום , אך אז היו עדיין שבויים בתפיסת השטחים ההומניסטים לעומת השטחים הריאליסטים וכך גם שלחו ילדים ונערים להשכלתם. אם הובחן שאתה ריאליסט היית נשלח ללמוד "מקצוע" או היית הולך למגמה ריאלית או כימית או מדעים או ביולוגית . אם לא , היית הולך למגמה ספרותית ואז אם היו בתי ספר מפותחים עם המון תלמידים אז ודאי היתה מגמת היסטוריה , מזרחנות , ספרות , ואולי ( לא בטוח) מגמה אמנותית באיזה בית ספר אליטיסטי, דאז.
מה שהיה דאז , כל כך לא נכון היום ואולי המילה מיושן נכונה יותר לתיאור כאן כי היום המילה רב תחומי היא המפתח ולמרות שברב תחומי עדיין כוללים תחומים הומניים ביחד , עדיין יש מקום לאנשים ללמוד מחשבים ואמנות , כי שם נקשרים הקצוות בבירור , אך יש עוד מקומות של קצוות אותם ניתן ללמד לאנשים שמרגישים טוב בכמה שטחים.
היום , במבט עכשווי , שאני סוקר את ימיי דאז ואת ימי בהמשך ואת היום , הדברים מתאחדים אצלי לשלימות מאוד מספקת . אין ספק שאני נמשך לעולם של הנדסה , מכונות , מחשבים , מחשבות מסודרות , מהונדסות של דבר הנגזר מתוך דבר ותהליכי עשייה וייצור שקשורים אחד לשני שחייבים ללכת בסדר מסויים , מין מבט מרובע ומסודר על סדרי חיים בשטחים מוגדרים כשרוב היישויות בשטח מוגדרות היטב גם במהותן וגם בקשרן אחת לשנייה .
היום יותר מתמיד , אני גם מעריך את עולם ההפתעה ,את העולם העכשווי המתפתח מתוך עצמו ולא רק נשען על יסודות ישנים . היום מכיוון שכל שטח יכול להתפתח מתוך עצמו ולא משרשים משותפים לשטח אחר , המחשבה לא חייבת לקשור את הנושא לנושאים כללים ולהבין את הכללים שלו , יותר נכון לעקוב אחריו באופן אישי כעולם חדש שאת שורשיו אתה צריך להמציא מחדש או למצוא בדרכך שלך בלי שיגידו לך או יורו לך היכן לחפש. אתה מחפש , אתה מוצא , אתה מחליט , על אחריותך.
וכך , אתה צריך להיות מוכן להפתעה שמופיעה מעבר לפינה , לדבר שעדיין לא ראית כמוהו לדבר שאל הכינו אותך לקראתו , ואז הכלי הנכון שיהיה ברשותך הוא הראש הפתוח .
אם הראש אינו פתוח והוא נשען על ידיעות העבר , על מבנים ישנים על שטחים שנשענים על שטחים אחרים וכולם הוגדרו לכולם נחשפת ( דבר שמבטיח שאלו לא יהיו יותר מדיי דברים ורצוי שהדבר שאתה נחשף אליו לא יהיה יותר מחמש קומות גובהו , נגיד כמו מוסיקה קלסית, מכסימום של מוזיקה של מהלר שהוא בן האחרונים שאוהבי מוזיקה קלסית שמרנים מוכנים לבלוע מבלי להקיא, לאחר מכן , הם לא מוכנים לקבל את התפתחותו של העולם , בלה ברטוק למרות היותו מוזיקה של תחילת המאה העשרים , לא מתקבל בעין יפה באולמי הקונצרטים הגדולים, אולי במקומות הקטנים של מוזיקה קאמרית , בסדרות של מוזיקה מודרנית , עאלק מודרנית של תחילת המאה הקודמת. ראו את חוסר הגמישות הקיימ. בעוד מבחינה טכנולוגית , אדם יאמץ , אם לא את המילה האחרונה אז המילה שלפני חמש שנים , מאומצת על ידי כל שכבות העם, מחשב אישי , נייד לא הדור האחרון וכן שימוש באינטרנט ומייל אלקטרוני . אולי הוא מאמץ זאת כי נכפה עליו , מבחוץ . גם שירה נראה לי כי אדם יוכל לאמץ שירה קיימת או שנכתבה היום ,בוודאי פרוזה שנכתבת היום רובה המכריע נקרא ללא בעיות על ידי קהל הצרכנים שלו. לגבי ציור יש כאן שאלה ותשובה של מבינים . נראה כי חלק מהציור אינו מקבל יפה היום וחלק ממנו יכול להתקבל . בגדול, הציור המופשט עדיין לא מתקבל היטב והציור הפיגורטיבי מתקבל ברצון. ודאי הדבר קורה גם בשאר האומניות , מה שנכנס לתוך הדעותהמקובלות של האדם או בשוליהן , יכול להתקבל ברצון ומה שלא נמצא בתוך הדיעות המקובלות של אדם לא מתקבל ברצון, הדיעות המקובלות נטייתן להשתנות בחלקן , כלומר להיגנז בפני דיעה מקובלת אחרת שהם בונים בתוכם. וכך הם מתקדמים מתוך מאמץ , אם יש רצון למאמץ. אם אין רצון למאמץ הרי שלא קורה הרבה חדש. מה שקורה לגבי הציור , קורה אבל חזק יותר במוזיקה. בעוד שציור ניתן לתפישה על ידי האדם והוא יכול לחזור או להחזיק בו כמה זמן שהוא חפץ ולהתבונן שוב ושוב אפילו בדבר שלא אומר לו מאומה, ועל ידי כך יש לו את השהות לפתח דו שיח עם היצירה , הרי שבמוזיקה בת זמננו שגם היא עוסקת ברעיונות ואל במבנים ברורים של מוזיקה , האדם שאזנ ו אינו כרויה אליה אין לו שהות להתרגל , אין לו יכולת להחזיר או להחזיק את תמונת הצליל בדמיונו או בזכרונו והיא חולפת לבלי שוב ומשאירה אותו עם התחושה של המפגש . ותחושה זו אינה מעודדת כאשר מדובר באדם שלא רגיל למוזיקה כזאת או שאינו מוכן לקבל דבר שאינו רגיל אליו.

וזה מחזיר אותי שאדם צריך להיות מוכן להפתעות . ובשביל לקבל הפתעות הוא חייב ראש פתוח. משמעותו של ראש פתוח בקבלת הפתעות הוא שצריך להיות מנגנון או תהליך שכל דבר חדש שברגיל נתקל בדעות המקובלות על אדם , וכל אדם טבעו שהוא מהלך עם דיעותיו הקדומות מרגע הקיצו עד שהוא עולה על יצועו שוב. ראש פתוח משמעו שברגע שאדם נתקל במשהו לא מוכר , משהו מפתיע , הוא חייב להזיז את דיעותיו הקדומות ולקבל שוב את הדבר בפעם השנייה כשראשו ריק מדיעותיו הקדומות , דבר קשה כי למעשה עם כל דבר שתישאר ואפילו פנית את רב הדברים המקובלים עליך , עדיין נשארת עם משהו כדי שישמש ככלי לתפישה , וגם המשהו הקטן הזה הוא דברים מקובלים. הכוונה ברורה אם כן , צריך להשאר עם מעט ככל האפשר יכולת תפישה כדי שההפתעה תכנס ללא התנגדות. מה עושים עם החומר המפתיע הוא שאלה בפני עצמה כיוון שגם את ההפתעה אנו מעכלים בחומרי עיכול שרובםישנים. התקווה היא כמובן שברבות הימים חמרי העיכול יתחלפו בחומרים חדשים שנרקמו כדיעות קדומות לגבי החומר החדש וכך כל פעם שניתקל בדבר חדש יצריך הדבר זמן מסויים כדי ליצור חומרי עיכול חדשים. דומני שאין מנוס מתהליך זה, כי השלב התקדםיותר הוא שלב הפתיחות האמיתית שהוא התחברות אל מקור רוחני ראשוני , אך גם שם יהיה תהליך של למידה , שכן אנו יודעים מי הוא זה שמכיר הכל הכל מלכתחילה.