הומניזם וריאליזם
מישהו שמכיר אותי לא פחות טוב ממני ואולי יותר טוב ברבדים מסויימים ושטחים אחרים הוא המחנך שלי משנות התיכון בכפר יהושע . בתוך מחנך לכיתה פעוטה של 17 תלמידים , ודאי , במשקפיים של היום שלי, יכול היה לעקוב אחרי המכניזם ההתפתחותי של כל אחד מתלמידיו בייחוד אם היה זה אחד מהתלמידים הבולטים בכיתה (והיו הרבה כאלה, מה אפשר לעשות , כיתה של מוכשרים , ימים יגידו, מהבחינה (עכשיו אני מתנצל) של מה היה להגיד בכיתה ואילו ציונים הושגו ואילו עבודו בוצעו דאז. ומחנך זה ברבות הימים , לאחר שלמדתי ועבדתי כמהנדס בשטח המיחשוב, אמר בהפתעה: " אבל יובל , אתה הלוא הומניסט ולא ריאליסט" . לפי הציונים המחנך צדק ובודאי איך שהוא הכיר אותי אז ודאי וודאי שצדק , היתה לי כתיבה טובה , יכולתי להשיג ציונים טובים בשוונג האחרון של השליש . אבל וכאן יש אבל כמו בכל ההכללות שעימן יש אבלים בלי סוף , עובדה היא ראשית כי הלכתי ללימודי הנדסה , למדתי וסיימתי לא ללא קשיים ואחר כך הייתי מהנדס , לא מצטיין , אולי יותר מהנדס מהשורה כמו עוד עשרות אלפי מהנדסים כמוני . גם אף פעם לא הרגשתי שעבודת המהנדס מרתקת אותי וסוחפת אותי לקראת הרפתקאות ודי נסחבתי . אך אני יכול להגיד באותה נימה של פסקנות שאף לא אחת משאר המוזות של המדעים והאמנויות ושאר ירקות כמו הסטוריה ספרות פסיכולוגיה משכו את ליבי . בתור טיפוס של חולם בסיסי בלי מוטיבציה של הצלחה בחיים בשטח כלשהו , יותר טיפוס של סקרנות לגבי כל דבר אך בלי מניע להתקדם לאן שהוא או לעשות משהו עם חיי בחיי, כל הידע שנאסף כשיבולת לפני חרמש הקוצר , נאסף ללא מטרה ידועה או ברורה והפכה אותי פחות או יותר כמו הרבה אנשי ספר למה שנקרא היום אדם משכיל , שמתמצא ברוב שטחי החיים שמכיר הרבה מילים בלועזית , בלטינית שיכול לדבר ברמת דיבור בהרבה שטחים ואולי להכנס לעומקם של דברים רק יחד עם הידע שצבר גם צבר יכולת חשיבה , יכולת שקושרת דברים לדברים שמסיקה דברים מתוך דברים והרבה תוצאות של חשיבה אישית פנימית על דברים הניקרים בחיים , על מסקנות אישיות לגבי תופעות בחיים ונסיון למצוא כללים להבנת מנגנונים שונים בחיים .
והנה ימים עוברים ומתברר לי שכולם צודקים וגם אני ביניהם , אני מהנדס ואני הומניסט ואני יכול לעשות הרבה דברים שונים אחד מהשני , קרובים אחד לשני משני צידי המתרס , אם יש דבר כזה מתרס היום שמפריד בין ההומני לריאלי . היום להשקפתי , המתרס הזה הוזז הצידה ויש המון אנשים שלא מתאימים להגדרה של או זה או זה כי כיום יותר מתמיד יש הכרה ברורה שהמון דברים שלובים זה בזה אפילו אם בהתחלה הוגדרו כשונים בשטחם , ויש אנשים שצריכים וחייבים להיות גם כאן וגם כאן , אנשים כאלה היו גם אז כמו גם היום , אך אז היו עדיין שבויים בתפיסת השטחים ההומניסטים לעומת השטחים הריאליסטים וכך גם שלחו ילדים ונערים להשכלתם. אם הובחן שאתה ריאליסט היית נשלח ללמוד "מקצוע" או היית הולך למגמה ריאלית או כימית או מדעים או ביולוגית . אם לא , היית הולך למגמה ספרותית ואז אם היו בתי ספר מפותחים עם המון תלמידים אז ודאי היתה מגמת היסטוריה , מזרחנות , ספרות , ואולי ( לא בטוח) מגמה אמנותית באיזה בית ספר אליטיסטי, דאז.
מה שהיה דאז , כל כך לא נכון היום ואולי המילה מיושן נכונה יותר לתיאור כאן כי היום המילה רב תחומי היא המפתח ולמרות שברב תחומי עדיין כוללים תחומים הומניים ביחד , עדיין יש מקום לאנשים ללמוד מחשבים ואמנות , כי שם נקשרים הקצוות בבירור , אך יש עוד מקומות של קצוות אותם ניתן ללמד לאנשים שמרגישים טוב בכמה שטחים.
היום , במבט עכשווי , שאני סוקר את ימיי דאז ואת ימי בהמשך ואת היום , הדברים מתאחדים אצלי לשלימות מאוד מספקת . אין ספק שאני נמשך לעולם של הנדסה , מכונות , מחשבים , מחשבות מסודרות , מהונדסות של דבר הנגזר מתוך דבר ותהליכי עשייה וייצור שקשורים אחד לשני שחייבים ללכת בסדר מסויים , מין מבט מרובע ומסודר על סדרי חיים בשטחים מוגדרים כשרוב היישויות בשטח מוגדרות היטב גם במהותן וגם בקשרן אחת לשנייה .
היום יותר מתמיד , אני גם מעריך את עולם ההפתעה ,את העולם העכשווי המתפתח מתוך עצמו ולא רק נשען על יסודות ישנים . היום מכיוון שכל שטח יכול להתפתח מתוך עצמו ולא משרשים משותפים לשטח אחר , המחשבה לא חייבת לקשור את הנושא לנושאים כללים ולהבין את הכללים שלו , יותר נכון לעקוב אחריו באופן אישי כעולם חדש שאת שורשיו אתה צריך להמציא מחדש או למצוא בדרכך שלך בלי שיגידו לך או יורו לך היכן לחפש. אתה מחפש , אתה מוצא , אתה מחליט , על אחריותך.
וכך , אתה צריך להיות מוכן להפתעה שמופיעה מעבר לפינה , לדבר שעדיין לא ראית כמוהו לדבר שאל הכינו אותך לקראתו , ואז הכלי הנכון שיהיה ברשותך הוא הראש הפתוח .
אם הראש אינו פתוח והוא נשען על ידיעות העבר , על מבנים ישנים על שטחים שנשענים על שטחים אחרים וכולם הוגדרו לכולם נחשפת ( דבר שמבטיח שאלו לא יהיו יותר מדיי דברים ורצוי שהדבר שאתה נחשף אליו לא יהיה יותר מחמש קומות גובהו , נגיד כמו מוסיקה קלסית, מכסימום של מוזיקה של מהלר שהוא בן האחרונים שאוהבי מוזיקה קלסית שמרנים מוכנים לבלוע מבלי להקיא, לאחר מכן , הם לא מוכנים לקבל את התפתחותו של העולם , בלה ברטוק למרות היותו מוזיקה של תחילת המאה העשרים , לא מתקבל בעין יפה באולמי הקונצרטים הגדולים, אולי במקומות הקטנים של מוזיקה קאמרית , בסדרות של מוזיקה מודרנית , עאלק מודרנית של תחילת המאה הקודמת. ראו את חוסר הגמישות הקיימ. בעוד מבחינה טכנולוגית , אדם יאמץ , אם לא את המילה האחרונה אז המילה שלפני חמש שנים , מאומצת על ידי כל שכבות העם, מחשב אישי , נייד לא הדור האחרון וכן שימוש באינטרנט ומייל אלקטרוני . אולי הוא מאמץ זאת כי נכפה עליו , מבחוץ . גם שירה נראה לי כי אדם יוכל לאמץ שירה קיימת או שנכתבה היום ,בוודאי פרוזה שנכתבת היום רובה המכריע נקרא ללא בעיות על ידי קהל הצרכנים שלו. לגבי ציור יש כאן שאלה ותשובה של מבינים . נראה כי חלק מהציור אינו מקבל יפה היום וחלק ממנו יכול להתקבל . בגדול, הציור המופשט עדיין לא מתקבל היטב והציור הפיגורטיבי מתקבל ברצון. ודאי הדבר קורה גם בשאר האומניות , מה שנכנס לתוך הדעותהמקובלות של האדם או בשוליהן , יכול להתקבל ברצון ומה שלא נמצא בתוך הדיעות המקובלות של אדם לא מתקבל ברצון, הדיעות המקובלות נטייתן להשתנות בחלקן , כלומר להיגנז בפני דיעה מקובלת אחרת שהם בונים בתוכם. וכך הם מתקדמים מתוך מאמץ , אם יש רצון למאמץ. אם אין רצון למאמץ הרי שלא קורה הרבה חדש. מה שקורה לגבי הציור , קורה אבל חזק יותר במוזיקה. בעוד שציור ניתן לתפישה על ידי האדם והוא יכול לחזור או להחזיק בו כמה זמן שהוא חפץ ולהתבונן שוב ושוב אפילו בדבר שלא אומר לו מאומה, ועל ידי כך יש לו את השהות לפתח דו שיח עם היצירה , הרי שבמוזיקה בת זמננו שגם היא עוסקת ברעיונות ואל במבנים ברורים של מוזיקה , האדם שאזנ ו אינו כרויה אליה אין לו שהות להתרגל , אין לו יכולת להחזיר או להחזיק את תמונת הצליל בדמיונו או בזכרונו והיא חולפת לבלי שוב ומשאירה אותו עם התחושה של המפגש . ותחושה זו אינה מעודדת כאשר מדובר באדם שלא רגיל למוזיקה כזאת או שאינו מוכן לקבל דבר שאינו רגיל אליו.
וזה מחזיר אותי שאדם צריך להיות מוכן להפתעות . ובשביל לקבל הפתעות הוא חייב ראש פתוח. משמעותו של ראש פתוח בקבלת הפתעות הוא שצריך להיות מנגנון או תהליך שכל דבר חדש שברגיל נתקל בדעות המקובלות על אדם , וכל אדם טבעו שהוא מהלך עם דיעותיו הקדומות מרגע הקיצו עד שהוא עולה על יצועו שוב. ראש פתוח משמעו שברגע שאדם נתקל במשהו לא מוכר , משהו מפתיע , הוא חייב להזיז את דיעותיו הקדומות ולקבל שוב את הדבר בפעם השנייה כשראשו ריק מדיעותיו הקדומות , דבר קשה כי למעשה עם כל דבר שתישאר ואפילו פנית את רב הדברים המקובלים עליך , עדיין נשארת עם משהו כדי שישמש ככלי לתפישה , וגם המשהו הקטן הזה הוא דברים מקובלים. הכוונה ברורה אם כן , צריך להשאר עם מעט ככל האפשר יכולת תפישה כדי שההפתעה תכנס ללא התנגדות. מה עושים עם החומר המפתיע הוא שאלה בפני עצמה כיוון שגם את ההפתעה אנו מעכלים בחומרי עיכול שרובםישנים. התקווה היא כמובן שברבות הימים חמרי העיכול יתחלפו בחומרים חדשים שנרקמו כדיעות קדומות לגבי החומר החדש וכך כל פעם שניתקל בדבר חדש יצריך הדבר זמן מסויים כדי ליצור חומרי עיכול חדשים. דומני שאין מנוס מתהליך זה, כי השלב התקדםיותר הוא שלב הפתיחות האמיתית שהוא התחברות אל מקור רוחני ראשוני , אך גם שם יהיה תהליך של למידה , שכן אנו יודעים מי הוא זה שמכיר הכל הכל מלכתחילה.
מישהו שמכיר אותי לא פחות טוב ממני ואולי יותר טוב ברבדים מסויימים ושטחים אחרים הוא המחנך שלי משנות התיכון בכפר יהושע . בתוך מחנך לכיתה פעוטה של 17 תלמידים , ודאי , במשקפיים של היום שלי, יכול היה לעקוב אחרי המכניזם ההתפתחותי של כל אחד מתלמידיו בייחוד אם היה זה אחד מהתלמידים הבולטים בכיתה (והיו הרבה כאלה, מה אפשר לעשות , כיתה של מוכשרים , ימים יגידו, מהבחינה (עכשיו אני מתנצל) של מה היה להגיד בכיתה ואילו ציונים הושגו ואילו עבודו בוצעו דאז. ומחנך זה ברבות הימים , לאחר שלמדתי ועבדתי כמהנדס בשטח המיחשוב, אמר בהפתעה: " אבל יובל , אתה הלוא הומניסט ולא ריאליסט" . לפי הציונים המחנך צדק ובודאי איך שהוא הכיר אותי אז ודאי וודאי שצדק , היתה לי כתיבה טובה , יכולתי להשיג ציונים טובים בשוונג האחרון של השליש . אבל וכאן יש אבל כמו בכל ההכללות שעימן יש אבלים בלי סוף , עובדה היא ראשית כי הלכתי ללימודי הנדסה , למדתי וסיימתי לא ללא קשיים ואחר כך הייתי מהנדס , לא מצטיין , אולי יותר מהנדס מהשורה כמו עוד עשרות אלפי מהנדסים כמוני . גם אף פעם לא הרגשתי שעבודת המהנדס מרתקת אותי וסוחפת אותי לקראת הרפתקאות ודי נסחבתי . אך אני יכול להגיד באותה נימה של פסקנות שאף לא אחת משאר המוזות של המדעים והאמנויות ושאר ירקות כמו הסטוריה ספרות פסיכולוגיה משכו את ליבי . בתור טיפוס של חולם בסיסי בלי מוטיבציה של הצלחה בחיים בשטח כלשהו , יותר טיפוס של סקרנות לגבי כל דבר אך בלי מניע להתקדם לאן שהוא או לעשות משהו עם חיי בחיי, כל הידע שנאסף כשיבולת לפני חרמש הקוצר , נאסף ללא מטרה ידועה או ברורה והפכה אותי פחות או יותר כמו הרבה אנשי ספר למה שנקרא היום אדם משכיל , שמתמצא ברוב שטחי החיים שמכיר הרבה מילים בלועזית , בלטינית שיכול לדבר ברמת דיבור בהרבה שטחים ואולי להכנס לעומקם של דברים רק יחד עם הידע שצבר גם צבר יכולת חשיבה , יכולת שקושרת דברים לדברים שמסיקה דברים מתוך דברים והרבה תוצאות של חשיבה אישית פנימית על דברים הניקרים בחיים , על מסקנות אישיות לגבי תופעות בחיים ונסיון למצוא כללים להבנת מנגנונים שונים בחיים .
והנה ימים עוברים ומתברר לי שכולם צודקים וגם אני ביניהם , אני מהנדס ואני הומניסט ואני יכול לעשות הרבה דברים שונים אחד מהשני , קרובים אחד לשני משני צידי המתרס , אם יש דבר כזה מתרס היום שמפריד בין ההומני לריאלי . היום להשקפתי , המתרס הזה הוזז הצידה ויש המון אנשים שלא מתאימים להגדרה של או זה או זה כי כיום יותר מתמיד יש הכרה ברורה שהמון דברים שלובים זה בזה אפילו אם בהתחלה הוגדרו כשונים בשטחם , ויש אנשים שצריכים וחייבים להיות גם כאן וגם כאן , אנשים כאלה היו גם אז כמו גם היום , אך אז היו עדיין שבויים בתפיסת השטחים ההומניסטים לעומת השטחים הריאליסטים וכך גם שלחו ילדים ונערים להשכלתם. אם הובחן שאתה ריאליסט היית נשלח ללמוד "מקצוע" או היית הולך למגמה ריאלית או כימית או מדעים או ביולוגית . אם לא , היית הולך למגמה ספרותית ואז אם היו בתי ספר מפותחים עם המון תלמידים אז ודאי היתה מגמת היסטוריה , מזרחנות , ספרות , ואולי ( לא בטוח) מגמה אמנותית באיזה בית ספר אליטיסטי, דאז.
מה שהיה דאז , כל כך לא נכון היום ואולי המילה מיושן נכונה יותר לתיאור כאן כי היום המילה רב תחומי היא המפתח ולמרות שברב תחומי עדיין כוללים תחומים הומניים ביחד , עדיין יש מקום לאנשים ללמוד מחשבים ואמנות , כי שם נקשרים הקצוות בבירור , אך יש עוד מקומות של קצוות אותם ניתן ללמד לאנשים שמרגישים טוב בכמה שטחים.
היום , במבט עכשווי , שאני סוקר את ימיי דאז ואת ימי בהמשך ואת היום , הדברים מתאחדים אצלי לשלימות מאוד מספקת . אין ספק שאני נמשך לעולם של הנדסה , מכונות , מחשבים , מחשבות מסודרות , מהונדסות של דבר הנגזר מתוך דבר ותהליכי עשייה וייצור שקשורים אחד לשני שחייבים ללכת בסדר מסויים , מין מבט מרובע ומסודר על סדרי חיים בשטחים מוגדרים כשרוב היישויות בשטח מוגדרות היטב גם במהותן וגם בקשרן אחת לשנייה .
היום יותר מתמיד , אני גם מעריך את עולם ההפתעה ,את העולם העכשווי המתפתח מתוך עצמו ולא רק נשען על יסודות ישנים . היום מכיוון שכל שטח יכול להתפתח מתוך עצמו ולא משרשים משותפים לשטח אחר , המחשבה לא חייבת לקשור את הנושא לנושאים כללים ולהבין את הכללים שלו , יותר נכון לעקוב אחריו באופן אישי כעולם חדש שאת שורשיו אתה צריך להמציא מחדש או למצוא בדרכך שלך בלי שיגידו לך או יורו לך היכן לחפש. אתה מחפש , אתה מוצא , אתה מחליט , על אחריותך.
וכך , אתה צריך להיות מוכן להפתעה שמופיעה מעבר לפינה , לדבר שעדיין לא ראית כמוהו לדבר שאל הכינו אותך לקראתו , ואז הכלי הנכון שיהיה ברשותך הוא הראש הפתוח .
אם הראש אינו פתוח והוא נשען על ידיעות העבר , על מבנים ישנים על שטחים שנשענים על שטחים אחרים וכולם הוגדרו לכולם נחשפת ( דבר שמבטיח שאלו לא יהיו יותר מדיי דברים ורצוי שהדבר שאתה נחשף אליו לא יהיה יותר מחמש קומות גובהו , נגיד כמו מוסיקה קלסית, מכסימום של מוזיקה של מהלר שהוא בן האחרונים שאוהבי מוזיקה קלסית שמרנים מוכנים לבלוע מבלי להקיא, לאחר מכן , הם לא מוכנים לקבל את התפתחותו של העולם , בלה ברטוק למרות היותו מוזיקה של תחילת המאה העשרים , לא מתקבל בעין יפה באולמי הקונצרטים הגדולים, אולי במקומות הקטנים של מוזיקה קאמרית , בסדרות של מוזיקה מודרנית , עאלק מודרנית של תחילת המאה הקודמת. ראו את חוסר הגמישות הקיימ. בעוד מבחינה טכנולוגית , אדם יאמץ , אם לא את המילה האחרונה אז המילה שלפני חמש שנים , מאומצת על ידי כל שכבות העם, מחשב אישי , נייד לא הדור האחרון וכן שימוש באינטרנט ומייל אלקטרוני . אולי הוא מאמץ זאת כי נכפה עליו , מבחוץ . גם שירה נראה לי כי אדם יוכל לאמץ שירה קיימת או שנכתבה היום ,בוודאי פרוזה שנכתבת היום רובה המכריע נקרא ללא בעיות על ידי קהל הצרכנים שלו. לגבי ציור יש כאן שאלה ותשובה של מבינים . נראה כי חלק מהציור אינו מקבל יפה היום וחלק ממנו יכול להתקבל . בגדול, הציור המופשט עדיין לא מתקבל היטב והציור הפיגורטיבי מתקבל ברצון. ודאי הדבר קורה גם בשאר האומניות , מה שנכנס לתוך הדעותהמקובלות של האדם או בשוליהן , יכול להתקבל ברצון ומה שלא נמצא בתוך הדיעות המקובלות של אדם לא מתקבל ברצון, הדיעות המקובלות נטייתן להשתנות בחלקן , כלומר להיגנז בפני דיעה מקובלת אחרת שהם בונים בתוכם. וכך הם מתקדמים מתוך מאמץ , אם יש רצון למאמץ. אם אין רצון למאמץ הרי שלא קורה הרבה חדש. מה שקורה לגבי הציור , קורה אבל חזק יותר במוזיקה. בעוד שציור ניתן לתפישה על ידי האדם והוא יכול לחזור או להחזיק בו כמה זמן שהוא חפץ ולהתבונן שוב ושוב אפילו בדבר שלא אומר לו מאומה, ועל ידי כך יש לו את השהות לפתח דו שיח עם היצירה , הרי שבמוזיקה בת זמננו שגם היא עוסקת ברעיונות ואל במבנים ברורים של מוזיקה , האדם שאזנ ו אינו כרויה אליה אין לו שהות להתרגל , אין לו יכולת להחזיר או להחזיק את תמונת הצליל בדמיונו או בזכרונו והיא חולפת לבלי שוב ומשאירה אותו עם התחושה של המפגש . ותחושה זו אינה מעודדת כאשר מדובר באדם שלא רגיל למוזיקה כזאת או שאינו מוכן לקבל דבר שאינו רגיל אליו.
וזה מחזיר אותי שאדם צריך להיות מוכן להפתעות . ובשביל לקבל הפתעות הוא חייב ראש פתוח. משמעותו של ראש פתוח בקבלת הפתעות הוא שצריך להיות מנגנון או תהליך שכל דבר חדש שברגיל נתקל בדעות המקובלות על אדם , וכל אדם טבעו שהוא מהלך עם דיעותיו הקדומות מרגע הקיצו עד שהוא עולה על יצועו שוב. ראש פתוח משמעו שברגע שאדם נתקל במשהו לא מוכר , משהו מפתיע , הוא חייב להזיז את דיעותיו הקדומות ולקבל שוב את הדבר בפעם השנייה כשראשו ריק מדיעותיו הקדומות , דבר קשה כי למעשה עם כל דבר שתישאר ואפילו פנית את רב הדברים המקובלים עליך , עדיין נשארת עם משהו כדי שישמש ככלי לתפישה , וגם המשהו הקטן הזה הוא דברים מקובלים. הכוונה ברורה אם כן , צריך להשאר עם מעט ככל האפשר יכולת תפישה כדי שההפתעה תכנס ללא התנגדות. מה עושים עם החומר המפתיע הוא שאלה בפני עצמה כיוון שגם את ההפתעה אנו מעכלים בחומרי עיכול שרובםישנים. התקווה היא כמובן שברבות הימים חמרי העיכול יתחלפו בחומרים חדשים שנרקמו כדיעות קדומות לגבי החומר החדש וכך כל פעם שניתקל בדבר חדש יצריך הדבר זמן מסויים כדי ליצור חומרי עיכול חדשים. דומני שאין מנוס מתהליך זה, כי השלב התקדםיותר הוא שלב הפתיחות האמיתית שהוא התחברות אל מקור רוחני ראשוני , אך גם שם יהיה תהליך של למידה , שכן אנו יודעים מי הוא זה שמכיר הכל הכל מלכתחילה.
No comments:
Post a Comment