חלק א'
בהקדמה לפסטיבל ישראל רושם אחד ממבקרי האמנות : ...... " השנה הועם הזוהר ואף שם או להקה בתוכנייה לא מנפיק אף קריאת "וואו". אולי אלו בעיות תקציב, או מחטפים תמידיים מצד סדרת המחול של המשכן לאמניות בתל אביב ( ששנה אחרי שנה מצליחה לתת לפסטיבל "נוקאאוט"), או סתם רפיון יצירתי, שהובילו את הפסטיבל להציע מרכולת מחולית כל כך רפה וחיוורת.
ולמרות זאת : שתי נקודות זכות בכל זאת לפסטיבל על מחירי הכרטיסים המוזלים , ועל הפנייה הפעם למחול פרינג'אי אוונגרדי, הפועל הרחק מלב המיינסטרים, כך שאם אינכם מגיעים עמוסי ציפיות , תוכלו גם ליהנות". (סער דיין , מגזין פוינט מאי יוני 2007).
מה אנו למדים על כוונות הכותב מתוך דבריו:
השנה אין בפסטיבל אף שם ידוע מתוך המיינסטרים , מתוך האמנות המפורסמת המצליחה , הכובשת את במות העולם , הסוחפת את קהל המינויים את הקהל השבע את הקהל שיש לו את הכסף לקנות כרטיסים ללהקות כה מפורסמות כה נחשבות , כרטיסים יקרים שרק קהל מבוסס יכול להרשות לעצמו. בפסטיבל ה"רפה" השנה , מופיעים מחול פרינג'אי. מחול שאין לטפח ציפיות כלפיו ורק כך ניתן ליהנות ממנו . כן, ועוד יתרון יש לו לפרינג' ', , ניתן לראות אותו מבלי שהלב כואב וגם הכיס אינו כואב . הכרטיסים זולים פחד , ממש מציאה.
אין לי ספק שהכותב חש משהו חדש , משהו אחר ולמרות שהוא מביא את הבשורה בסגין נהור הוא מביא בשורה שאינה חדשה אך בכל זאת , לא בטוח שהקהל מסכים לה .
הבשורה היא פשוטה (וכאן אני מביא את היפוכם של דברי הכתב): פסטיבל המצליח להתעלם משמות להקות הגורמות ל"וואו", פסטיבל המביא ומציג בחזית את הפרינג' , פסטיבל המוכר את הכרטיסים ממש בזול , הוא הפסטיבל שייתן לצופיו הצעירים (ובייחוד הרעננים גם אם לא רק צעירים) , השוחרים את בשורת החיים , הרעבים למזון רוחני היכולים ללא צביעות להבין ולקבל ישר לתוך הורידים את בשורת המחר היום ולהרגיש שהחיים שלהם , הם שלהם . הם חשים את החיים זורמים בעורקיהם , הם יודעים להסתכל על החיים ולהביא את החיים לתוך הלב.
זהו פסטיבל הקולע למטרה , זהו פסטיבל המשמש כשופר לבאיו ולא מביא יצירות כמציבה לאנשים המרגישים את מותם לנגד עיניהם . זהו גם פסטיבל המממש את ייעודו , לאנשים להרגיש אמנות , הוא גורם לאנשים להרגיש את הלב עובד הוא גורם לאנשים לחשוב כמו שלא חשבו במשך כל היום לפני ההופעה, הוא גורם לאנשים להרגיש שהבפנים מתרחב הוא גורם לאנשים לחייך ולעיניים להתלחלח .
היום הפרינג' הוא המיינסטרים .
הוא לב העניין.
היום , יותר מתמיד אינך יכול ללעוס יותר מדי את הקיים את ההווה את היש .
היום עליך להיות מוכן להגיש לעצמך את המתהווה.
זאת, מכיוון שאתה חלק בלתי נפרד מכל יצירה.
כל יצירה המנותקת מקהלה המתהווה היא יצירה שעבר זמנה לפני שהגיעה .
חבל על יוצרה שעבד לריק שלא הבין וחש היכן הוא נמצא בתוך מכונת הזמן. היום יותר מכל זמן הקהל האמיתי הוא הקהל הצמא , צמא לא ליצירות מופת , יצירות כבירות שעל שלמותן עבדו שנים, יצירות שאין בהן פגם , יצירות שאינן נותנות לקהל מקום להיכנס לזירה.
הקהל צמא ליצירות המביאות בכנפיהן משק של אמת של ניצוץ של מהות המתניעה את נפש הרואה והשומעת, מתניעה את הלב ואת הראש , מתניעה את קצב הנשימה, את התרחבות ההשתאות, את פעירת העיניים והפה הפנימיים הוא מביא את הבשורה, הוא מביא את העתיד הוא מביא את ההווה הוא גורם.
כל ההיצע המסחרי פג תוקפו, פג תוקפה של האמנות השלמה המושלמת היפהפייה האלוהית .
כל הזירות הגדולות בהן מספקים לקהל את ליטרת הבשר האמנותית שלו , המסחרית שלו ושהיתרון כמעט היחידי שלה שהקהל לא לבדו , יש עוד מיליונים איתו ולכן הוא מרגיש טוב והוא מסוגל לעכל את אשר מגישים לפניו . כמו אוכל תפל שמסוגלים ללעוס אותו כי מגישים אותו עם מלפפון כבוש. האמנות המסחרית היא התפל והקהל הגדול וההרגשה שהוא לא לבד הוא המלפפון הכבוש ולכן האמנות היא גם "שווה" , יש עוד אנשים כמוך המבינים כמעט כמוך את אשר מציגים לפניהם וזה עונה ופותר את תחושת הבדידות הרוצה לבוא לפתרונה ולכן לחיסולה.
אמנות הפרינג' , אותה אמנות שאינה נעשית בראש חוצות , המתהווה בתקציב חסר , במקומות מזדמנים . אותה אומנות הנבראת כי אי אפשר אחרת כי היא התקווה , היא החלום היא המציאות היא היחידה הבאה בחשבון להרבה יוצרים. יוצרים אלו לא צריכים המון קהל , מספיק קהל שיקבל אותם מספיקים אותם אנשים שיתנו להם סיבה להמשיך , להאמין שמה שהם מביאים לעולם הוא אכן בשורה . לא צריכים בשורה למיליונים , מספיק כמה ( נכון , החלום להצליח ולמלא אולמות קיים אצל הרבה יוצרים מתחילים כיום , עדיין . לא ירחק היום ואמנים בעלי בשורה יבינו ויעריכו את ערך הקהל המצומצם ובכך יראו את הצלחתם ) מספיק הקהל שהבין שהתלהב שקבל את האמת והניף אותו אל נוכח האמן .
פרינג' הוא רק מושג ובתור כזה קיים כבר עשרות שנים . כמו כל מושג מובנו משתנה במשך הזמן והפרינג' של היום אינו אותו פרינג' של לפני עשרים שנה.
הפרינג' של היום אינו יכול להרשות לעצמו להיות באותו אולם שבו השתכן לפני שנתיים , הוא אינו יכול להרשות לעצמו קירות מתקלפים בזמן. הפרינג' של היום, ברגע ההצלחה , ברגע שהשאגה פרצה מפיותיהם של קהל מאות , כבר הפקיע מידו את תואר הפרינג' . צר לי ידידיי , ככה זה היום , הבשורות רבות הן , באות מהרבה אנשים להמון קהילות קטנות . לא נכון בזמננו היום שהמון אנשים יבואו למעט יוצרים. זמנן של החיפושיות עבר . היום הלהקות החיות הן מאות , בארץ, במספר ולהן יש המון קהילות* , אין "קונסנזוס" בפרינג'. הפרינג' היום דינמי מאי פעם .
הוא משתנה
הוא זורם .
(סוף חלק א' המשך יבוא.....)
בהקדמה לפסטיבל ישראל רושם אחד ממבקרי האמנות : ...... " השנה הועם הזוהר ואף שם או להקה בתוכנייה לא מנפיק אף קריאת "וואו". אולי אלו בעיות תקציב, או מחטפים תמידיים מצד סדרת המחול של המשכן לאמניות בתל אביב ( ששנה אחרי שנה מצליחה לתת לפסטיבל "נוקאאוט"), או סתם רפיון יצירתי, שהובילו את הפסטיבל להציע מרכולת מחולית כל כך רפה וחיוורת.
ולמרות זאת : שתי נקודות זכות בכל זאת לפסטיבל על מחירי הכרטיסים המוזלים , ועל הפנייה הפעם למחול פרינג'אי אוונגרדי, הפועל הרחק מלב המיינסטרים, כך שאם אינכם מגיעים עמוסי ציפיות , תוכלו גם ליהנות". (סער דיין , מגזין פוינט מאי יוני 2007).
מה אנו למדים על כוונות הכותב מתוך דבריו:
השנה אין בפסטיבל אף שם ידוע מתוך המיינסטרים , מתוך האמנות המפורסמת המצליחה , הכובשת את במות העולם , הסוחפת את קהל המינויים את הקהל השבע את הקהל שיש לו את הכסף לקנות כרטיסים ללהקות כה מפורסמות כה נחשבות , כרטיסים יקרים שרק קהל מבוסס יכול להרשות לעצמו. בפסטיבל ה"רפה" השנה , מופיעים מחול פרינג'אי. מחול שאין לטפח ציפיות כלפיו ורק כך ניתן ליהנות ממנו . כן, ועוד יתרון יש לו לפרינג' ', , ניתן לראות אותו מבלי שהלב כואב וגם הכיס אינו כואב . הכרטיסים זולים פחד , ממש מציאה.
אין לי ספק שהכותב חש משהו חדש , משהו אחר ולמרות שהוא מביא את הבשורה בסגין נהור הוא מביא בשורה שאינה חדשה אך בכל זאת , לא בטוח שהקהל מסכים לה .
הבשורה היא פשוטה (וכאן אני מביא את היפוכם של דברי הכתב): פסטיבל המצליח להתעלם משמות להקות הגורמות ל"וואו", פסטיבל המביא ומציג בחזית את הפרינג' , פסטיבל המוכר את הכרטיסים ממש בזול , הוא הפסטיבל שייתן לצופיו הצעירים (ובייחוד הרעננים גם אם לא רק צעירים) , השוחרים את בשורת החיים , הרעבים למזון רוחני היכולים ללא צביעות להבין ולקבל ישר לתוך הורידים את בשורת המחר היום ולהרגיש שהחיים שלהם , הם שלהם . הם חשים את החיים זורמים בעורקיהם , הם יודעים להסתכל על החיים ולהביא את החיים לתוך הלב.
זהו פסטיבל הקולע למטרה , זהו פסטיבל המשמש כשופר לבאיו ולא מביא יצירות כמציבה לאנשים המרגישים את מותם לנגד עיניהם . זהו גם פסטיבל המממש את ייעודו , לאנשים להרגיש אמנות , הוא גורם לאנשים להרגיש את הלב עובד הוא גורם לאנשים לחשוב כמו שלא חשבו במשך כל היום לפני ההופעה, הוא גורם לאנשים להרגיש שהבפנים מתרחב הוא גורם לאנשים לחייך ולעיניים להתלחלח .
היום הפרינג' הוא המיינסטרים .
הוא לב העניין.
היום , יותר מתמיד אינך יכול ללעוס יותר מדי את הקיים את ההווה את היש .
היום עליך להיות מוכן להגיש לעצמך את המתהווה.
זאת, מכיוון שאתה חלק בלתי נפרד מכל יצירה.
כל יצירה המנותקת מקהלה המתהווה היא יצירה שעבר זמנה לפני שהגיעה .
חבל על יוצרה שעבד לריק שלא הבין וחש היכן הוא נמצא בתוך מכונת הזמן. היום יותר מכל זמן הקהל האמיתי הוא הקהל הצמא , צמא לא ליצירות מופת , יצירות כבירות שעל שלמותן עבדו שנים, יצירות שאין בהן פגם , יצירות שאינן נותנות לקהל מקום להיכנס לזירה.
הקהל צמא ליצירות המביאות בכנפיהן משק של אמת של ניצוץ של מהות המתניעה את נפש הרואה והשומעת, מתניעה את הלב ואת הראש , מתניעה את קצב הנשימה, את התרחבות ההשתאות, את פעירת העיניים והפה הפנימיים הוא מביא את הבשורה, הוא מביא את העתיד הוא מביא את ההווה הוא גורם.
כל ההיצע המסחרי פג תוקפו, פג תוקפה של האמנות השלמה המושלמת היפהפייה האלוהית .
כל הזירות הגדולות בהן מספקים לקהל את ליטרת הבשר האמנותית שלו , המסחרית שלו ושהיתרון כמעט היחידי שלה שהקהל לא לבדו , יש עוד מיליונים איתו ולכן הוא מרגיש טוב והוא מסוגל לעכל את אשר מגישים לפניו . כמו אוכל תפל שמסוגלים ללעוס אותו כי מגישים אותו עם מלפפון כבוש. האמנות המסחרית היא התפל והקהל הגדול וההרגשה שהוא לא לבד הוא המלפפון הכבוש ולכן האמנות היא גם "שווה" , יש עוד אנשים כמוך המבינים כמעט כמוך את אשר מציגים לפניהם וזה עונה ופותר את תחושת הבדידות הרוצה לבוא לפתרונה ולכן לחיסולה.
אמנות הפרינג' , אותה אמנות שאינה נעשית בראש חוצות , המתהווה בתקציב חסר , במקומות מזדמנים . אותה אומנות הנבראת כי אי אפשר אחרת כי היא התקווה , היא החלום היא המציאות היא היחידה הבאה בחשבון להרבה יוצרים. יוצרים אלו לא צריכים המון קהל , מספיק קהל שיקבל אותם מספיקים אותם אנשים שיתנו להם סיבה להמשיך , להאמין שמה שהם מביאים לעולם הוא אכן בשורה . לא צריכים בשורה למיליונים , מספיק כמה ( נכון , החלום להצליח ולמלא אולמות קיים אצל הרבה יוצרים מתחילים כיום , עדיין . לא ירחק היום ואמנים בעלי בשורה יבינו ויעריכו את ערך הקהל המצומצם ובכך יראו את הצלחתם ) מספיק הקהל שהבין שהתלהב שקבל את האמת והניף אותו אל נוכח האמן .
פרינג' הוא רק מושג ובתור כזה קיים כבר עשרות שנים . כמו כל מושג מובנו משתנה במשך הזמן והפרינג' של היום אינו אותו פרינג' של לפני עשרים שנה.
הפרינג' של היום אינו יכול להרשות לעצמו להיות באותו אולם שבו השתכן לפני שנתיים , הוא אינו יכול להרשות לעצמו קירות מתקלפים בזמן. הפרינג' של היום, ברגע ההצלחה , ברגע שהשאגה פרצה מפיותיהם של קהל מאות , כבר הפקיע מידו את תואר הפרינג' . צר לי ידידיי , ככה זה היום , הבשורות רבות הן , באות מהרבה אנשים להמון קהילות קטנות . לא נכון בזמננו היום שהמון אנשים יבואו למעט יוצרים. זמנן של החיפושיות עבר . היום הלהקות החיות הן מאות , בארץ, במספר ולהן יש המון קהילות* , אין "קונסנזוס" בפרינג'. הפרינג' היום דינמי מאי פעם .
הוא משתנה
הוא זורם .
(סוף חלק א' המשך יבוא.....)
No comments:
Post a Comment