אקדמיה מדברת על קפקא

זה נחמד שאקדמיה מדברת על קפקא, זה נותן פתח לפיתוח הרחבה הגדלה של כתיבת קפקא.

זה גם מאפשר בנייה סיסטמתית של צורת הכתיבה הרעיונות המובעות, הקשר ההתפתחות שלהם המאפיינים של כתיבת קפקא הקשר בינו לתקופתו, אפשר לנתח את כתיבתו מבחינה פסיכולוגית, סמנטית, אופיינית למאפיינים שונים במוצאו, גדילתו התפתחותו ועוד. פנים רבות בו ניתן לנתח כל תופעה תחת השמש.

ויש אנשים שרוצים ללמוד על קפקא דרך האקדמיה, לקבל רושם על תקופתו, על גדילתו וכל מה שתואר לעיל.

אבל יש אנשים שלא מוכנים לקבל מן המוכן, לא מוכנים שיצבעו ויסבירו להם את קפקא.

הם רוצים לחוות את קפקא מתוך נפשם הם. מתוך החוויות שהם עוברים כאשר המשפטים בכתוביו של קפקא מתנגנים בנפשותיהם ומעוררים בהם תמונות הקשורות בנפשם בלבד. הם רוצים תמונה העולה מנפשם כאשר מילות ותיאורי קפקא מנגנים עליה.

החוויה האותנטית קורית כאשר כל גירוי חיצוני, ובמידה זו כתבי קפקא הם גירוי חיצוני, פורט על נימי הנפש (אם יש נימים) או גורם בהדהוד הגירוי להשפיע על נגינתה של הנפש עצמה כאותם שני מיתרים סמוכים, שאחד בריטוטו משפיע על ריטוט השני.  כל כתיבה תרטוט שונה על נפש שונה ונראה  לי שיש הסכמה כי אין שתי נפשות זהות.

 

כל אחד עולם ומלואו

 

אני יודע שכל אחד הוא עולם ומלואו, מלא בדברים מופלאים שנעשו ונחשבו ונרגשו, ומלא בנבטים שלקראת, שעדיין לא נעשו לא נחשבו ולא נרגשו, אבל יש שם מלא, מלא וגדוש, מלא ולמעשה ללא סוף. דברים שצומחים מהאין, דברים שצומחים מקודמיהם. דברים שמטפסים אחד על השני. כל אחד מלא וגדוש בדברים, שאם רק היה מישהו מצליח לדובב את הדברים הללו החוצה לעולם, היה נשפך משם זרם כמו סכר שנבקע ומציף את כל סביבתו.

מתוכי אני מרגיש בייחוד איך הדברים לא יוצאים החוצה. יש מקרים בודדים בהם משהו  או מישהו פותח את חזי לרווחה ואני רואה כמה דברים יפים ומיוחדים יש שם, והם יוצאים ושופעים בשמחת ההתגלות החוצה, ואני מרגיש שאני יכול לשבת כך כל החיים והדברים פשוט יזרמו דרכי החוצה ובאיזו דרך פלאית הם יתרקמו בתוכי מחומרים לא ידועים ברובם, ויווצרו כחדשים ובעצם אני יודע שאינם חדשים הם רק נרקמים עכשיו כי בא תורם אבל הם מחכים הרבה זמן וכאילו כל העולם זורם דרכם ואיתם, וכך זה אצל כולנו.

וכמו שאני מדבר לפעמים עם אנשים על דברים שאינם ביומיום, ועולים דברים נעלמים שהם לא רק דברים שיש להם תיאור אלא עולים גם רגשות שאין להם תיאור והם קיימים, ועוד איך קיימים, קיימים חזק ללא יכולת להתעלם מהם, אך אין להם תיאור. הם רק קיימים שם, מהותם מול מהותך, תמציתם מול תמציתך, דמותם הבלתי נראית מול הבלתי נראה  שבדמותך.

וכל כך חבל, כי כל אחד הוא עולם ומלואו, שאי אפשר לתאר. אין אף אחד מיוחד בזה לעומת האחר. ולמעשה כל אחד מיוחד בעצמו מול האחר. וחבל שאי אפשר להוציא דברים לאור (זתומרת, יש אנשים שמוציאים לאור, אבל זה חלק אפסי וקטן, אבל הם מאוד מוכשרים ויכולים להוציא מתוכם את אותו חלק אפסי לעולם, שלא רבים יכולים לעשות כמותם), אי אפשר או אולי כיום ועד היום לא היה אפשר להוציא את העולם הפנימי שלהם, את כולו, לרשות הרבים לרשות של אותו יחיד.

 וזה צער גדול מאוד, צער בלתי נדלה ממש כמו אותו עולם בלתי נדלה שבתוך כל אחד ואחד, זה צער שמונע מאתנו להיות עשירים גדולים להיות הכי עשירים שאפשר ויחד עם זה לאף אחד לא יהיה חסר, כולם יהיו עשירים, כולם ישאו את עשרם מולם.

נכון, אפשר שלא יהיה יותר חוסר פנימי והאדם לא ישאף הלאה, ליותר. אפשר שיהיה דבר כזה. אבל דבר זה לא נגמר, לא נדלה, קיים תמיד. הוא תמיד יהיה ותמיד בתנועה ותמיד דינמי אז אולי לא יגיע מצב של די, של נגמר, של תנועה שנעצרה.

אבל עדיין, התשוקה הכואבת להתנסות בעולם ומלואו הלא-נדלה, הידיעה שהוא קיים שם בתוכי בתוך כל אחד. הידיעה שאפס קצהו נגלה לעין אך מלוא עושרו נשאר גנוז כואבת, חבל. היא עותקת נשימה, היא קוצר נשימה. למה בעצם. למה זה כך, למה באיזה מקום זה חייב להיות כך, כי הרי, עובדה, זה כך ולא ההפוך שלו.

אולי יש אנשים שיש להם תשובה או תשובות למצוקה הזאת. אבל לא בטוח שאני או אחר רוצים לשמוע את התשובה הזאת. כי התשובה היא מענה לאיזו שאלה. וכאן אין לי שאלה יש בי צער גדול מאוד על דבר ענק שנחסך ממני שנחסך מכל אחד. התשובה לא תתן את הפתיחה, לא תאפשר את ההשתאות את השפע את העושר את האושר את העיניים הנוצצות בגלל ולקראת.

וכך זה יישאר בינתיים. ללא פתרון, חיים רגילים (הכל יחסי 😊) מלאים יותר ומלאים פחות, בעוני או בעושר. בצער או באושר, נחזור שנית או לא.

אני יודע מה אעשה בינתיים, פשוט אחכה ("כחכות רחל לדודה"). הרי אני ממילא מחכה כל החיים.

 פתרון מול מהות

נראה שרב האנשים רוצים פתרון לדברים בהם הם נתקלים בחיים. הפתרון רצוי/חייב שיהיה מיידי, שניתן יהיה להמשיך קדימה, שהארוע לא יהיה אבן נגף בחיים.

כך עם ארוע, כך בקריאה, כך בתערוכת תמונות, כך בהקשבה למוזיקה. אירוע יהיה לכן כל דבר שאנו נתקלים בו בין במודע ובין שאינו במודע.

הפתרון יהיה ברוב המקרים חפוז והגישה לפתרון תיעשה בדרך הקצרה ביותר, אצל אותו אדם.

ניתן לשער שרב הפתרונות אינם הפתרונות הטובים ביותר, חלקם גם אינם פתרונות טובים כלל ועיקר (מה שלא ניתן להגיד דווקא שהם הפתרונות הגרועים ביותר).

בטווח ארוך יותר נראה שכדאי דווקא להתעמק במהות של אותו אירוע. זה גם מעניין יותר (לא להשתמש ולזרוק), זה מלמד יותר, נכנס עמוק יותר וגם לא פחות, משרה הרגשת סיפוק וערך עצמי גדולים יותר. זה גם שווה דיון נוסף.

לגיטימציה ואישרור

הרבה מהאנשים נמצאים הרבה פעמים על סף ידיעה עצמית כלשהי (הרבה אנשים המתחילים להיות מודעים למה שהם עצמם, מתוודעים לתכונות שונות בהן המתבהרות להן).

ידיעה זאת ספק מרחפת מעל מודעותם, ספק מנצנת בהם אך אין ספק שידיעה עצמית שכזאת לא מחלחלת במלואה למודעותם או הכרתם הערה.

הרבה פעמים (יותר מידיי פעמים כדי שתופעה זאת תהיה מקרית) נחוץ או מופיע קול החושף בפניהם את הידיעה הספציפית על עצמם. לקול זה (שלפעמים מגיע מאדם אך פעמים זהו קול פנימי) יש השפעה חזקה ומיידית על הידיעה הפנימית של אותו אדם.

לפתע, למרות שהידיעה רחפה אי שם בסביבתם, מודעותם לתכונה זו בהם נעשית ודאית וברורה בתוכם כי היו אשרור או לגיטימציה חיצונית לתכונה זאת, אשר רחפה לה, ולא היתה זרה, בסביבת ההכרה הערה של אותו אדם.

לא היתה לגיטימציה ואשרור לגבי תכונה זו אם הכרה עצמית של תכונה זאת כלל לא היתה קיימת בנפשו של אותו אדם.

הלגיטימציה והאשרור תמיד באים כהשתקפות פנימית של תכונה קיימת ואשר אינה ממוקמת עדיין כידיעה מוצקה במודעות העצמית של אותו אדם.

אפשר להגיד (התוודעתי לכך פעמים רבות הן בספרות והן בחיים) שלכל תופעה החודרת להכרה הערה (כמו למודעות העצמית) של האדם חייבת להיות השתקפות פנימית קיימת.

כך בראייה, בשמיעה, בתחושה וגם בתודעה העצמית וההכרה העירה.

קצת על אוזן ושמיעה

 הרבה פעמים כל שהוא תנועה חיצונית אצל חיות, אצל האדם הוא תנועה פנימית. תנועה פנימית היא תנועה שאינה קורית באופן חיצוני אך אדם מודע מרגיש בה.

לדוגמה, הרבה חיות מסובבות את אוזניהן לכיוון קול/רעש כלשהו.

התהליך הוא שקודם קיים צליל ואז האוזן מופנית מתוך אינסטינקט (שגם הסיבה לפעילותו מעניינת בפני עצמה. שאלה אחת, האם זה תהליך אקטיבי או פסיבי או אקטיבי ואז פסיבי. כלומר, היתה תחושת צליל עמומה, האוזן הסתובבה לקבלת עצמה אופטימלית ואז נשארה באותו מקום לקליטה פסיבית של השמע.

אצל האדם אין את מנגנון סבוב האוזן, אבל התחושה הפנימית קיימת. להתכוננות הפנימית יש תחושה של פנייה לכיוון הרעש. רק כשהאוזניים מבשרות על השמע, הראש מסתובב אך בעיקר בגלל שתי סיבות.אחת היא לקבלת שמיעה אופטימלית והשנייה כדי לראות את מקור השמע.

לעניין השמיעה האופטימלית שמתי לב מנסיון אישי שאני רוצה לדעת כיוון של צרצר אני מזיז את ראשי (ולכן את אוזניי) עד שאני מקבל תחושה מכסימלית של שמיעה. אני מציין את הדוגמא כי בד"כ, צליל הצרצור הוא בתדירות חודרת וחזקה ולכן הזיהוי הוא מספיק גם ללא הכוונה, מה עוד שבד"כ אנו מוותרים על ידיעת מיקומו של הצרצר כי זה לא נורא חשוב וגם כי הוא נעלם מן העין ברוב המקרים.

השמיעה (אולי כמו רוב החושים) מחברת מגשרת בין התופעה החיצונית ובין התופעה הפנימית.

הרבה פעמים נהוג לחשוב שהחיצוני גורר את הפנימי אבל אני רוצה לטעון ששתי התופעות הן עולם אשר חי כל הזמן (וישן כאשר אנו ישנים) ולכן על מנת שתופעה חיצונית תתקבל בפנימיותנו בפנימיות שלנו קיים עולם עם כל תופעות השמיעה שאספנו בחיינו וכשקיים צליל חיצוני, הוא פוגש בעזרת האוזן והתחושה שהיא מעבירה לפנימיותנו צליל פנימי. כשהצלילים קרובים או כמעט זהים, יש הרגשה של שביעות רצון, אפילו הנאה ומין שלמות פנימית (יש הרבה תאורים קרובים לחווית ההזדהות הזאת). הדבר ניכר בשמיעת מוזיקה מוכרת ושמיעת קול של אדם אהוב.

כל זה על קצה המזלג.

 

Only Love can break a heart, only Love can make it again

זה אני וזה אח שלי

 

בכולנו קיימים עקבות עבודה של לוציפר ואהרימן , הנחש והתפוח של גן עדן

לוציפר הוא הכח המכניס בנו את כל הפגמים, או יותר מדוייק, לוציפר הוא המכניס את הדבר שהאדם בגדולתו או בנכסים שנבראו איתו על ידי הבורא, מפתח אותם בלי משים.

כל אי נקיון שמביא לוציפר יוגבר על ידי יכולותיו האינהרנטיות של האדם.

לוציפר הוא די תמים בתכונותיו אך הוא לא לבד, הוא קיים , האדם קיים ואהרימן קיים. מעל לכל אלה קיים הבורא אך בשלב זה הבורא מניח לשלושת בניו להתפתח יחדיו מתוך סוג של ידיעה עמוקה לאן כל ההתפתחות של השלושה תגיע.

לוציפר מכניס את החוסר נקיונות שבו לתוך נפש האדם והוא יחסית תמים. האדם ביכולותיו הכבירות (בצלמו ברא אותו) מתפתח בדרכו ומפתח גם בגלל יכולתו את הלוציפריות שבתוכו. אהרימן הוא התפוח שהנחש מגיע לחווה ולאדם והוא זה שפותח את עיני האדם לידע האינסופי שקיים בעולם. אך אהרימן גם הוא מגיש את הידע פגום. הידע יפותח על ידי האדם, אך בכל ידע שירכוש האדם יהיה פגם ולכן האדם יתקדם בידיעותיו והבנותיו אך כל פעם ייזרע פגם בידע הזה שעליו יצטרך להתגבר, כלומר הוא לא יגיע לידע המושלם אלא לאחר שהתגבר על כל הפגמים כולל הבנת המנגנון ששותל את הפגמים בידע שלו.

משום כך שבאים לתאר כיום את הלוציפר ואהרימן, לוציפר הוא הכוח המניח פגמים בנפשו של האדם (שאר החיות אינן נכללות) והאדם הוא זה שמפתח את הפגמים עד לרוע אינסופי, אגו אינסופי וכל הפגמים באופיו שכולם הם אהבה שעברה טרנספורמציה לכיוון הלא נקי ומשום כך גם יש כוח אדיר לעיוותים שעברה האהבה (שנאה, קנאה, רצון לשליטה ועוד תכונות רבות) וזה מסביר את המשפט באנגלית בכותרת. כל העיוותים הנפשיים מקורם בכח האהבה שהשתנתה, בשינוי המנגנונים הנפשיים של האדם (בזיהומם אם רוצים) ובפיתוחם של הזיהומים על ידי האדם. כי האדם גם הוא תמים והוא גם בעל יכולת שכלית רגשית אמנותית ומה לא.  וכשיש כח המזהם את המנגנונים השונים באדם גם האהבה הנכנסת לאדם, גם היא מזדהמת. ואהרימן מתואר כבעל אינטליגנציה אינסופית והוא הפוקח את עיני האדם והאדם מקבל ומפתח את הידע (ואת פתח לו). וזה המשפט השני בכותרת, לוציפר אומר "זה אני וזה אח שלי" למי שמכיר את ה"גשש החיוור".  אבל גם כאן אליה וקוץ בה. הידע בא עם שגיאות פנימיות , והאדם כמוהו כמו תינוק, רץ אחרי הידע נכשל וממשיך הלאה לידע הבא ולשגיאה הבאה. אהרימן גם גורם בידע באינטליגנציה להעמקת השגיאה ולגרימת האנשים להאמין בידע שלהם ולשלול אפשרות של שגיאה. כל זמן שתמשכנה הטעויות של האדם, יהיה צידוק לקיומו של אהרימן.

בהמשך לפרק 10 בספר התגלויות הקארמה, אפשר להבין את ההחטאה שקורית ברפואה עצמה ואיך בתי החולים והרפואה נגררים לריצה אחרי הידע שיש עמו שגיאות ובהוספת האגו והעיוותי השונים של הנפש הגורמים לבתי חולים להיות מקום שבו קשה להתרפא, כל עוד הבסיס לבתי החולים אינו אהבה אלא פירותיהם של לוציפר במישור הרגשי נפשי ואהרימן במישור הטכני מדעי. ושוב כאן בא לידי ביטוי המשפט בכותרת ובאנגלית , רק האהבה שוברת את הלב (בעזרת לוציפר) ורק האהבה הטהורה יכולה לרפא אותו שוב.

מחשבה נוספת היא על הלומדים והמלמדים. כשהלומדים לומדים מהספר , הספר מקים לפניהם קיר גבוה, והגבוה זו ההבנה שצריכה להרכש בקריאה ועיון בכתוב. ההרגשה שלי שהדיון בהבנת הנקרא הוא המכשול הגדול ביותר של החומר והוא זה שמוציא לאור את לוציפר ואהרימן, כלומר בקריאה והבנת הכתוב יש רוחי אך הוא אהרימני ולוציפרי ולא המציאות הרוחנית. המציאות הזאת נמצאת אם יודעים לעבור דרך הקיר לנמצא מאחריו.  וזאת השאלה הגדולה. לשטיינר אני מתאר לעצמי היה ברור מה הכח של הכתיבה שלו, והוא גם אמר שהנכון הוא להקשיב ולא לקרוא את החומר והוא הרשה זאת בלית ברירה. אך גם בבית הספר שלו, איך לא עבדו על הכרת הלוציפר ואהרימן לפני שהתכוונו  לעבוד ברוח. אם אינך מנקה ומנכש את השדה היבול יהיה חלש ומלא עשבים רעים, וכך היה. ונראה שהמובילים ברוח מקבלים מראש את הכשלון מול לוציפר ואהרימן . ממשיכים במרוצה קדימה והכשלון ידוע מראש. הם מקווים, יחד עם זאת, שלמרות הכשלון תהיה התקדמות באנושות.

בכל קבוצה שבה לא עובדים מראש על נקיון, לא תהיה הבנה אמיתית של עולם הרוח לא יהיה תהליך לימוד אמיתי ואנשים ימשיכו ללמוד ולו גם במחיר נפילה על כל צעד ושעל, בידיהם של לוציפר ואהרימן.

גם בקבוצה שמרשה לעצמה ביודעין ובהסתרה, לאגו לחגוג, לחוסר הכנות, להפגע, להשתוקק לדבר, לחוסר הקשבה וסקרנות אמיתים לדברי האחר, לפרוץ קדימה עם מה שאתה חושב לעצמך ועוד ועוד תופעות. גם בקבוצה כזאת קיימת אשלייה של התקדמות ואשלייה של הבנה. בעיניי זו תמיד חוסר יכולת של בירור המוץ מהתבן וגם סוג של השלמה עם המצב והסתפקות בפרי האשלייה.

אני חוזר תמיד לחשיבות של ההבנה האמיתית, הבסיסית, תפיסת המהות האמיתית של יסודות הרוח, של היכרות קרובה עם לוציפר ואהרימן, כל הדברים היסודיים שבלעדיהם כל התקדמות נשענת על כרעיי תרנגולת.

הקארמה תסדר את הנושא הזה, כנראה, לאחר גלגולים רבים, ותביא לנו ותחדיר בנו את ההבנה של הניקיון של הנפש, החופש שחדור באהבה או החופש שהוא פרי האהבה והאור (לא ממש חשוב, רק מילים) ואולי בסוף נהיה נקיים כשלג, אבל חבל לא לתפוס בקרני השור ולהתחיל היום. וזו תמיד הבחירה בין הדלות הנקייה לעושר המלוכלך. גם קשה להיות העיוור היחידי בין שאר הפיכחים.

הלימוד אינו חשוב (כמעט כלל, חוץ מכקרבן לאגו). חשוב לבנות נכון את פנימו של האדם, להבין מה חשוב, איך מסתכלים איך חושבים ואיך מרגישים איך מבחינים בזיוף במרמה, איך לא נגררים אחרי החולשות המיוצרים ע"י לוציפר ואהרימן בעזרתנו, איך להבין ולחיות נכון כל צעד בתחילה ומתוכו להוליד את ההתקדמות הבאה. לא מבחוץ אלא ככוחות פנימיים.

 

פורטרט של אהבה

 

הוא אוהב אותה. כשהוא רואה אותה, ליבו פועם בשמחה והשמחה משתרגת בתוך גופו ומגיעה לכל חלקיו בזמרה מענגת.

לפגישה היא מביאה חיוך שיש בו רב תבלינים גם יחד. יש בו שמחה, יש בו עליזות, את הניצוץ,

יש בו משהו מהציניות הקלה והחלקה שלה, יש בו המון מחכמה שמסתכלת בהבנה של המצב אליו הגיעה, יש הסתכלות מקיפה של כל הנוכחים ומין הודיה לכולם שהם שם ושמחים. יש גם התכנסות במין נאיביות מתוקה, למרות שאינה נאיבית כלל ( ציניות כבר אמרנו). היא מאותם אנשים שלא צריך להסביר להם כלום, הבנה מבזיקה בעיניה החל מהמילה השנייה של המשפט, היא יודעת אם באמת התכוונת לכל מילה, אם השקעת את נשמתך בנאמר או שמא הוא מהול בציניות לשים ללעג קל איזו דעה קדומה המושרשת היטב בקהל השומעים. היא אף פעם לא אומרת " רגע, התכוונת לזה באמת או ש?..."

יש לה דברים המושחזים היטב וקולעים היטב למטרה. היא אוהבת לצחוק על מצבים שנראים רציניים, ובאמת כל שיש בהם הוא ערבוב של דעות קדומות שנפגשות באירוע חדש ואין למצוא שם היגיון של אירוע אלא השתקפויות מבולבלות של רגשות שזה עתה עלו ממעמקים וממקומות לא ידועים בנפש, שעליהן כל אחד מתווכח בחירוף נפש (ובפחד פן יעלם) עם השני ( קורה? המון! ).

 היא בקרירות מתוקה ומרגיעה של קרטיב ביום שמש קופחת, מעבירה משפט מושחז על הסיטואציה ומביאה את השקט לסביבה ואת החדווה הבוקעת שכשנתקלים בדבר חכמה.

כן, זהו. יש לה חוכמה של זקנים ברוח צעירה. יש אכן משהו בנשמה שלה שראה הכל והבין הכל, יודעת להסתכל בסלחנות ולהביע שקט על כל התלהבות התלהמות והתלהגות, והרי היא מסלקת אותם מעל דרכה ברוח חפצה, במין שלווה שלא מאבדת דרכה  ממכשולים בדרך.

 יחד עם הכל יש בה את הצורך בהגנה עצמית, מין חכמה עתיקה שלא מגיעה ( תודה לאל) עם גאוותנות של ידיעה והבנה טובה יותר מאחרים. היא שומרת על עצמה ומסתכלת טוב סביב בכל סיטואציה על מנת שלא תיקלע לרגע שאין בו שליטה. זאת למרות שבמהלך חייה וודאי רכשה מיומנות של התגוננות ויציאה ממקומות מסוכנים, רבים ומגוונים, מסוגים שונים של מצבים.  גם במצבים משתנים היא מפעילה את המנגנונים שלה ויוצאת (בוודאי באנחת רווחה) מהמצב הבלתי צפוי, הקרוב מדי או חושפני מדיי.

גם את גופניותה אינה אוהבת לחשוף ותמיד תראה אותה מכוסה כדבעי , שרוולים (מה ההיפך ממופשלים) ארוכים וכפתור עליון בחולצתה הסגור תמיד ולא מאפשר הצצה חטופה ולא רצויה למקומות שהמחבוא יפה להם.

 היא נשואה ואֵם  וכל חייה קלועים יפה בין חובות לזכויות בין בעל לחברים בין בית לעבודה, וכאמור כל אלו לא יכולים למנוע ממנו נביעה איטית של אהבה אליה. זו אהבה שאינה תלויה בכלום אינה תלויה בעבר ואינה תלויה בעתיד. זו אהבה שנשמרת בזמן, זו אהבה שניצתת בפגישה שוב ושובה, זו אהבה חד צדדית אולי, אך ללא כאב לב. זו אהבה של שמחה טהורה מתפרצת.

זו אמנם אהבה של גבר לאשה, אך יותר זו אהבה שיוצאת בשמחה ובעליזות, אהבה המערבת עיניים ולב ואזניים, זו לא אהבה המערבת חושים אחרים העלולים לעכור את זכותה. זו אהבה שמבחינתו לא תלויה בזמן ובמשאלת ליבו, תישמר תמיד.  

 

                                                 תודות 

תודה לך שילדיי בריאים וטובים, תודה לך שאינך בודק ובוחן אותי בנכות של... , פגיעה ב... , חוסר יכולת של יקיריי. תודה שאינך הופך אותי למודל חיקוי לאומץ לב, לדבקות במטרה, למאמץ עיקש, ללוחם ללא חת בטחנות רוח. תודה שאינך חושף את הגיבור שבי (כי כנראה אינו שם) ותודה שאינך בוחן זאת.

 תודה לך שהנחתת עליי כאבים שהיה בכוחי לספוג, תודה לך שיחד עם הכאבים ויחד עם המכות שבדרך גם נתת לי רגעי מזל גדולים שמתוכם אמרתי " יש אלוהים". תודה שתקופה עשית אותי אהוב,  נחשק ונתת לי בטחון מול האחרים מתוך בור שחור של חוסר בטחון, תודה שנתת לי לגעת בכל אלו ולדעת שדברים כאלה קיימים ואפשריים.

תודה שנתת לי גוף נוח וטוב שאוכל לנוע בבטחה שאוכל לרקוד בהנאה שאוכל להרגיש שביבי תנועה נָעֳלָמִים לדעת שיש כאלה ולשאוב ידע נסתר מתוכם.

תודה על המון רגעי הבנה, רגעים שבהם הייתה נגיעה ברוכה, רגעים בהם ניצת לו זיק.

 תודה על רגעים שכבר מאחוריי, רגעים שאיני יכול אפילו להעלותם על כתב, הניצבים מולי בכל רגע מחיי, עד סוף חיי.

תודה שלא נתת לי בטחון עצמי שלא לומד מאף אחד, כזה שאין לו שגיאות, כזה שאין לו פקפוק.

תודה על כך שכל פעם אני צריך לאסוף מחדש את מחשבותיי, את הידע שלי, בשביל להפיק תשובה לילדיי, לשואלים, לעצמי. שכל פעם זו התחלה חדשה, כי אין בי זיכרון של ידע.

תודה שאתה נוטה לי חסד ומבט טוב למרות שאיני מצליח לאהוב היכן שאהבה מתבקשת, ומרשה לעצמי לפגוע, להיות קטנוני, להיות עוין ועוד לא למדתי למחול ולסלוח על אף הלקחים שהנחתת עלי, תמיד ירא מהרגע שכל הדברים שאיני מצליח לעשות יטפחו שוב בפני.

 תודה שעשית אותי עיוור כלפי אהבה המופנית אלי שלא תהיה לי ברורה שלא תהיה מובנת מאליה, תודה שחסכת ממני את הגאוותנות המגיעה עם מתנות כאלה, תודה על עוורוני המשאיר אותי ממשיך לגשש ללא בטחון במצבים שאיני רואה מראש. תודה על שאני אסיר של כל קרן  חסד, ושל כל מי שמחייך אליי, על כך שליבי פועם שם בשמחה.  תודה גם על מצבים שלא מחייכים אלי, שלא זורח מולי אף חסד, ברגעים  שמעיין הטוּב והאהבה נראה חרב.

 תודה שעולמי הקטן נראה שליו רוב הזמן שמשפחתי בטוב שגדלתי על ברכי אמא  מופלאה. שגדלתי בין שדות חיטה זהובים בעמק ירוק. שהידסתי במטח גשם, מתחת למעיל גשם משעוונית, עם מגפי גומי שחורים המתלכלכים עד גערות. על נטיפי קרח תלויים מברז מים בבוקר חורפי וקר ומסלול שכבשתי בשדה קוצים גבוהים, הנותן מַחְבּוּאָה ומקום לעולם דמיוני. מקום של ילדות, של מצע רקבובית לחה בין שיחים והריחות הנודפים מהם שנדבקו בי לנצח. תודה על ילדות קסומה ועצובה בכפר של ילד חולם. 

ושוב תודות רבות על רגעי חסד בצמתים מרכזים בחיים, תודה על מעיינות רבים מהם יונק אני את המשך הדרך, מתוך תקווה להחזיר לעולם חלק מתוך שהענקת לי.

משתחווה בהכנעה, בתודה מכל נים בי.

 

                                         פורטרט של אהבה

 

הוא אוהב אותה, כשהוא רואה אותה, ליבו פועם בשמחה והשמחה משתרגת לתוך גופו

ומגיעה לכל חלקיו בזימרה מענגת .

לפגישה היא מביאה חיוך שיש בו רב תבלינים גם יחד. יש בו שמחה, יש בו עליזות, ניצוץ,

יש בו משהו מהציניות הקלה והחלקה שלה, יש בו המון מחכמה שמסתכלת בהבנה של המצב אליו הגיעה, יש הסתכלות מקיפה של כל הנוכחים ומין הודיה לכולם שהם שם ושמחים. יש גם התכנסות במין נאיביות מתוקה, למרות שאינה נאיבית כלל ( ציניות כבר אמרנו). היא מאותם אנשים שלא צריך להסביר להם כלום, הבנה מבזיקה בעיניה החל מהמילה השנייה של המשפט, היא יודעת אם באמת התכוונת לכל מילה, אם השקעת את נשמתך בנאמר או שמא הוא מהול בציניות לשים ללעג קל איזו דעה קדומה המושרשת היטב בקהל השומעים. היא אף פעם לא אומרת "רגע, התכוונת לזה באמת או ש?..."

היא אוהבת לצחוק על מצבים שנראים רציניים ובאמת כל שיש בהם הוא ערבוב של דעות קדומות שנפגשות באירוע חדש ואין למצוא שם היגיון של אירוע אלא השתקפויות מבולבלות של רגשות שזה עתה עלו ממעמקים וממקומות לא ידועים בנפש, שעליהן כל אחד מתווכח בחירוף נפש (ובפחד פן יעלם) עם השני (קורה? המון!).

 

היא בקרירות מתוקה ומרגיעה של קרטיב ביום שמש קופחת, מעבירה משפט מושחז על הסיטואציה ומביאה את השקט לסביבה ואת החדווה הבוקעת שכשנתקלים בדבר חכמה.

כן, זהו. יש לה חוכמה של זקנים ברוח צעירה. יש אכן משהו בנשמה שלה שראה הכל והבין הכל, יודעת להסתכל בסלחנות ולהביע שקט על כל התלהבות התלהמות והתלהגות, והרי היא מסלקת אותם מעל דרכה ברוח חפצה, במין שלווה שלא מאבדת דרכה  ממכשולים בדרך.

 

צניעות גופנית חזקה ומן השתדלות לא להכנס לתחום הגופני לא בשיחה ולא במחוות.

אם יש חיבוק, אז זה מישהו המחבק אותה. היא כאמור הייתה רוצה להשתחרר מהחיבוק ולהסתכל עליו ממרחק סביר שיש בו את ההגנה שהיא צריכה.

יחד עם הכל יש בה את הצורך בהגנה עצמית, מין חכמה עתיקה שלא מגיעה ( תודה לאל) עם גאוותנות של חכמה או הבנה טובה יותר מאחרים. היא שומרת על עצמה ומסתכלת טוב סביב בכל סיטואציה על מנת שלא תיקלע לרגע שאין בו שליטה, ואז לא תדע מה לעשות. זאת למרות שבמהלך חייה וודאי רכשה מיומנות התגוננות ויציאה ממקומות מסוכנים, רבים ומגוונים, ומתאימים לסוגים שונים של מצבים. אז, גם במצבים משתנים היא מפעילה את המנגנונים שלה ויוצאת (בוודאי באנחת רווחה) מהמצב הבלתי צפוי, הקרוב מדי או חושפני מדיי.

גם את גופניותה אינה אוהבת לחשוף ותמיד תראה אותה מכוסה כדבעי , שרוולים (מה ההיפך ממופשלים) ארוכים וכפתור עליון בחולצתה הסגור תמיד ולא מאפשר הצצה חטופה ולא רצויה למקומות שהמחבוא טוב להם.

 

היא נשואה ואֵם  וכל חייה קלועים יפה בין חובות לזכויות בין בעל לחברים בין בית לעבודה, וכאמור כל אלו לא יכולים למנוע ממנו נביעה איטית של אהבה אליה. זו אהבה שאינה תלויה בכלום. אינה תלויה בעבר ואינה תלויה בעתיד. זו אהבה שנשמרת בזמן, זו אהבה שניצתת בפגישה שוב ושובה, זו אהבה חד צדדית אולי, אך ללא כאב לב. זו אהבה של שמחה טהורה מתפרצת.

זו אמנם אהבה של גבר לאשה, אך יותר זו אהבה שיוצאת בשמחה ובעליזות, אהבה המערבת עיניים ולב ואוזניים, זו לא אהבה המערבת חושים אחרים העלולים לעכור את זכותה. זו אהבה שמבחינתו לא תלויה בזמן ובמשאלת ליבו, שתישמר לעד.  

 

                                    קצת על כאב

 

אנשים מוותרים על צמיחה בוותרם על הכאב.

מי אשר שואף לצמוח אם במודע או שלא מודע , אינו יכול במודע או שלא במודע לוותר על הכאב בחייו.

איני מכיר זבל טוב יותר לצמיחה מאשר כאב , וכל כאב טוב לשם כך. כאב קטן, ענק, כאב ממוטט, כאב דוקר, כאב פתאומי, כאב מתמשך, ממש כל סוגי הכאבים (איזה סוגי כאבים מניתי כאן בכלל?). האם ניתן להגיד,לספר מהו כאב? מהו הדבר שצובט את הלב, שמשניק את הנשימה

שלופת את הנשמה. גם אהבה צובטת לב, משניקה נשימה ולופתת נשמה, אז מה ההבדל, מה ההבדל המהותי כל כך שביניהם מפרידה תהום אינסופית המכריזה שונים אתם ( אני סבור שאהבה היא כִּפְרִי בעוד כאב הוא כְּזֶרַע).

 

יש הרבה אנשים ששואפים לצמוח,  הם מרגישים שאפשר יותר, שעדיין לא מוצתה צמיחתם, יש עוד לאן ללכת שעוד לא הגיעו, גובה הצמיחה עדיין מראה על נומך שלא ניתן להתפשר עימו. רוצים יותר, גם רואים אחרים שצמחו גבוה יותר, שומעים אותם, קוראים אותם וגם פוגשים אותם לפעמים.

 

הרבה אנשים נידון לאי ספיקת צמיחה ודיים בכך.  אללי של מי שחלקו אינו איתם, צמיחה זו אינה קלה.

לצמיחה זו לא מספיק רק מזון של ידע, של קריאה, של סיפור לילה. לא מספיקה חוויה של סופשבוע בסדנת צמיחה, הארה, הבנה, חדירה ופיתוח.

הצמיחה נובטת על קרקע אחרת לגמרי במקום אחר. צמיחה מסוג זה נובטת על קרקע של כאב

כאב חוזר, כאב חדש, כאב שמשאיר פצע וכאב שממאן להגליד.

 

אם צריכה לבוא צמיחה יבוא כאב, הכאב יכול להיות כאב של נפש, וכאב של גוף

כאב בנפש יכול להיות כאב חדש או כאב ישן, גם כאב מפעם פעם, אולי מחיים אחרים במקום אחר.

בכאב גופני חושבים על כאב חדש אולי על פציעה, תאונה, על ידי מישהו אחר. אך גם יכול להיות כאב שנובע ממשהו ישן בגוף, משהו שצמח ומפריע מפריע וכואב בכל מיני מקומות בגוף, גם במקומות שלא שערת שקיימים.

יש כאבים עם סבלנות של שנים, יש כאבים שצועקים עכשיו, מי אמר שהעולם אינו מגוון?.

 

אם יש שטח בו לא הייתה צמיחה יבוא הכאב שוב ושוב באותו מקום כאומר, לא שמת לב אליי

באתי להגיד לך משהו, באתי להטביע בך, לצרוב בך את ההבנה האמיתית .

גם יש כאב חדש שאומר, כאן שדה בור של נשמתך. בשדה זה לא בקרת, לא שזפת עיניך במקום זה. המקום מחכה שתסתכל עליו, שתכוון אליו את אלומת תשומת ליבך , שליבך יהיה מכוון עליו. ברגע שהאלומה מכוונת למקום שעדיין לא בקרת בו, שם תרגיש כאב. כמו עור רגיש אחרי חורף הנחשף לשמש מדברית, המקום שורף במגע עם האור הלבן החושף. והשריפה הכואבת מודיעה לך, כאן יש מה להגיד לך, עדיין לא היית כאן, מחכה לך כבר הרבה זמן, אתה תשים לב אליי.

 כי ברגע שהארת את המקום, אף אם תפנה את הזרקור למקום אחר, מקום זה נשאר מואר, לעולם אינו חשוך יותר. כמו זרחן המאיר גם בִּפְנוֹת ממנו האור, כך מקום כאב זה מכריח את עיני תשומת ליבך לחזור ולדבר עם הכאב.

כְּשכאב מופיע יש לדבר איתו להבין בשל מה הגיע, להגיד מה, ישר בעיניים. הוא שם ולא יזוז עד שתדבר איתו. הבחנת בו ולא דיברת, הוא שם. יחכה לזמן אחר, למאורע אחר ויכה בכאבו שוב ושוב, עד שתבין. עד שתבין ולא תתעלם, עד שתבין ותשא את הכאב על כפיים, תביא אותו לתוך ליבך . באמת לתוך ליבך . כי רק כְּשייטמע הכאב בלב, באורח פלא יהפוך הכאב להבנת הלב. כל כאב שמובא לתוך הלב הופך כבמטה קסם להבנה , לידיעה להשלמה, השלמת החסר והשלמה עם מצב, עם אדם עם הורים עם מצב עם ארץ עם עליבות עם נוולות.

הבנת המצב, השלמה איתו וההשתנות שבאה בעקבות כך היא הצמיחה. כל שלב שתואר כאן מצמיח את האדם למעלה, זוקף קומתו הפנימית מגביה אותו ונותן לו זירת הסתכלות רחבה יותר צלולה יותר שקטה יותר.

 

עד לכאב הבא..

 

"לא נכון"                                              

 

."סליחה שאני אומר לא נכון על מה שאתה אומר. נפלט לי. אני לא אוהב לשמוע את עצמי אומר "לא נכון

.בעמקי ליבי אני יודע שאין הצדקה ללא נכון היוצא מפי

.בעצם, הכל כן יכול להיות, ואני לא האיש היודע להבקיע את המסך החוצץ ביני לאמת

זה מן הרגל כזה שבו אני מביע את התנגדותי (האוטומטית) למה שאתה אומר בלי לרדת לסוף דעתך, לסיבה שהביאה אותך לומר מה שאמרת. רק בגלל שהתמונה שהצגת אינה חופפת לתמונה שקיימת אצלי

ואולי אמרתי זאת מתוך צרות עין כדי לסדוק את הדברים שהבאת בצורה כה מרתקת כה יפה כה גבוהה בצורה שלא השכלתי לעשות בעצמי

אולי איני רואה את הסיבה המיידית לכך שבמהירות הבזק כבר אמרתי לא נכון בלי לשקול את כל דבריך עד תומם ולראות שאני מסכים עם חלקם או רובם

אולי אני נוטר לך בסתר ליבי. אולי מקנא במשהו אצלך. אולי אני מוחה כנגד הצורה בה דבריך מקובלים

או אולי אני חושב שאתה טועה, שאני מבין נכון יותר את אשר נכתב/נאמר/כוון

מה שם משחרר את הקפיץ של ה"לא נכון" הקופץ כנשוך נחש, ואולי אני יכול להאשים את הנחש (ההוא מגן עדן) 

ועכשיו, גם אם לא אומר "לא נכון" ואכסה על ציפורניי בקטיפה רכה, האמנם אהיה מחוסן מפני ה"לא נכון"? או שבתוכי יקפוץ ה"לא נכון" ורק לא יישמע בחוצות

איני רוצה להשתיק את הקול הזה. אני רוצה להיות שקט. לקבל את דבריך בלי שמשהו יקפוץ בקרבי נגד כמו חתול דרוך. אני רוצה לקבל את דבריך במלוא הערכה לעולמך הפנימי שאיני מכיר, אבל קיים כמו עולמי הפנימי. עשוי היכלים היכלים מדורים מדורים מדורי דורות

גם אם אני מרגיש בשוני בינינו אני חייב ללמוד לקדש את עולמך האחר לרחוש לו יראת כבוד, אני יכול גם (בעצם שומה עליי) להקשיב לדבריך ולחדור למהותם ולא רק לתוכנם. למהותם שנבעה ממעיינותיך הכמוסים מעיניי. לנסות לטבול בהם ללמוד לקבל את אשר הם לוחשים בשקט, ללמוד להקשיב למחשבות ולרגשות שבנו את המהות שנגלתה אליי דרך המסכים והצעיפים.  יהיה טוב גם אם לא אקשיב לכמה קולות הרוחשים בי למשמע דבריך אלא אכבה אותם וכולי אהיה קשוב לקולך האחד, אתמסר בלי פחד לדבריך, מתוך אמון מלא ביושרך וביכולתי לספוג אותך אל תוכי

תודה לך, שהרי בלעדיך לא הייתה באה אליי החשיבה הזאת.