על חיים ועוד מחשבות

האם ניתן במעמדי לדבר על החיים? יש לי הרגשה שכבר ניסו לדבר על כך לפניי, ואין לי מושג קלוש מה אמרו, מה השיגו (תרתי משמע) וכמה מתוך דבריי כעת אחזור וכמה מתוך דבריי יהיו שטות, אך תודה ותודי שזו חידה גדולה שאין אנו צוללים לתוכה. המירב שאנו עושים בתוך אנשים תוהים בתוך אנשים חושבים, אנשים שהחיים לא עוברים לידם או בתוכם ללא תגובה אישית אליהם. אנשים שאיכפת להם ממה שקורה בכלל. אתה, את, האם איכפת לכם מה הם החיים, או שאתם כמו ניצבים על גדות פלג  זורם , פשוט מתכופפים והמים הזורמים לתוך כפותיכם אותם אתם שותים. מים אחרים עוברים לידכם וממשיכים לזרום הלאה, אינכם יודעים באמת את טעמם (זו מטפורה , אתם יודעים....) את צחותם ואת ההנאה שהם ירוו אותכם.  זו חידה בשבילי, זו יותר תהייה, כי אם אני מתחיל לחשוב על מה הם חיים, הרי שהשטח רחב מדיי על מנת שאכסה אותו. אבל אני שואל מתוך נקודת מבט אחת ( שבוודאי אינה תמימה כל כך....) . מה הוא זה הממלא את החלל עצמו והם החיים. נניח שלפני דקה אנחנו מרוקנים את החלל הקיים מחיים. הכל שחור (???) בלי אור כלל, שקט (??) חלול(?) וריק מכל תוכן שהוא.  גם מובן אין , הכל לא קיים , כך אנחנו מנסים לדמיין את האין-חיים.

מתוך האין-חיים אנחנו חוזרים בבת אחת להווה. פתאום, הכל ישנו הכל קיים. מה זה הכל קיים? ודאי אני יכול לעשות עכשיו רשימת מצאי של כל מה שקיים. זו תהיה רשימה ארוכה, ארוכה מאוד, אדם אחד לא יוכל לעשותה לבד, יכול להיות שמספר אנשים יצטרכו לעסוק בכך כל ימי חייהם, מיֹשרת חיים. כי גם החיים כפי שהם, יש להם חיים משל עצמם. החיים  מתרבים, נעלמים, מופיעים שוב בצורה אחרת, בצבע אחר ( האם יש צבעים חדשים בעולם?) בתוכן אחר, בצליל אחר. וכל נסיון לתפוש אותם תוך כדי התרבותם הוא אולי נסיון נואש של תפישה לא נכונה של החיים, של מה הם החיים. כי אוליי החיים הם לא רק מה שקיים , אלא גם המון לידות ונבטים של מה שיהיה? האם הרעיון של טיסה באוויר הוא כל כך חדש? האם הרעיון היה קיים כבר? האם התשוקה לטיסה היתה קיימת, האם תנאי החיים (שהם חלק מיצירת החיים, ומאיפה הופיעו הם , אם הם יוצרי חיים) הבשילו לכדי טיסה, האם כל הדברים המצריכים טיסה אכן השתכנו  במחשבותיו בתשוקותיו ואחזו בכל רצונותיו של אדם ולא פסק עד שיכול היה לטוס? האם לכל הדברים הללו חיים משלהם, האם כל הדברים הללו רק כשהם משתכנים באדם יכולים להתממש? האם יש להם יכולת להתאחד ללא נוכחות האדם? האם הכל בעצם תלוי באדם? ומאיפה הגיעה תלות זו? ודאי ישנם דברים בחיים שלא צריכים יד (הכוונה לכוליות ) אדם , והם חלק מהחיים. ולא נכנס לכך של היכן האדם והיכן הדברים קורים ללא יד אדם, האם יש משהו שקורה היום ללא יד אדם? באמת? בבטחון מלא? האם אנו מבינים או יכולים להבין עד היכן מגיעה יד האדם, עד היכן באמת באמת מגיעה יד האדם (כולל תוצאות נילוות ומתמשכות עד לתהליך עצירה מוחלטת של  כל תוצאה) האם אנו יכולים להבין למצער, כל שמגיע, כל מה שיצא מפינו, כל היגד, כל אמירה?. היכן זה נגמר באמת, היכן נגמרת המילה הטובה, היכן היא נגמרת בלב ילדנו, האם היא נגמרת, האם היא חלק משרשרת , האם היא תוצאה של שרשרת. האם בגלל שאימנו יצקה לאזננו מילה טובה, השתלשלה לה זו בריבוא מעשים ומחשבות  עד כי נוצקה מחדש לתוך אוזנה הרכה של ילדנו?.

(השאלה המהדהדת בראשי, כל זמן הכתיבה ועליית כל השאלות למיניהן, היא היכן הכל התחיל וממה. ואצלי התמונה מתחילה מבראשית לפני בריאת העולם , ובריאת העולם היא רק תוצאה של משהו שהיה קיים לפני כן, או שלא ? כי גם תוהו ובוהו הם אפשרויות קיימות וגם תהום היא משהו שקיים  ולא בטוח שהחושך מעל התהום הוא חלל של כלום, אי-קיימוּת.)

האם יש משהו חוץ מהחיים אותם אנו ככלל האנושות, חווים. האם יש משהו שאיננו חווים כקיים או כאפשרות של קיים שיופיע יותר מאוחר כחלק מהחיים ?.

כל מה שאני מציג כאן איננו השקפת חיים, איננו נקיטת עמדה בקשר לחיים. מה שאני מציג כאן הוא בעיקר שאלות על החיים, אל החיים. אל משהו שאני יכול להחשיב כלא חלק מהחיים, ואז חלק ממה הוא, האם יש כאן משהו שאינו  החיים עצמם, אפילו אם הוא אינו מוחשי, האם מחשבה היא חלק מהחיים? ודאי, ואם כך האם לא כל הדברים שאינם מוחשים כרעיונות, אידיאות, אשליות, חלומות, אינם חלק מהחיים?. אוסיף כאן מחשבה שאולי היא אפיקורסית מול הרבה קוראים, אם יש קיימוּת מעבר למוחשי, כמו השארות הנשמה לאחר מות הגוף,  האם גם זה חלק מהחיים. אם אנחנו יכולים להמציא עולם שהוא, בדמיוננו, האם גם הוא חלק מהחיים ?. אם אנו קוטעים אותו באיבו, אם הוא חלק מהחיים, לאן הוא נעלם, האם רק מעיננו, האם הוא לא היה חלק מהחיים  ואם לא אז חלק ממה הוא היה, האם הוא נשאר היכן שהוא, כי אין דבר שנעלם באמת אלא לובש ופושט צורה. האם אפשר להסכים שהחיים הם כל מה שישנו, בין אם מוחשי או לא, בין אם ממשי או לא , בין אם בדמיונו ("בראש שלו" כמו שאומרים ) של כל אחד, כל מה שקיים וכל מה שיהיה קיים, כל מה שהיה קיים. הכל, בין אם נתפש או לא, בין אם נחווה או לא, בין אם נחשב או לא, בין אם נשלל או לא, כמו שהילדים אומרים, הכל הכל הכל הכל!.

ואני חוזר לתחילה, מה הם החיים.

-          *(JAT)יצירה כי אל מישהו תשוקתו, האם יש יצירה שאין מולה אובייקט צופה? האם האובייקט הצופה נמצא כל הזמן בחלל היצירה, בחלל היוצר

-          (JAT)ההמצאות של תורות למרפא הגוף , פלדנקרייז, אלכסנדר, פאולה, גרינברג  וכל אלו שבקטגוריה כזאת, הם הומצאו, אולי, על ידי אנשים שהרגישו את גופם. מתוך הרגשת גופם (תהליכים, סבל, דפורמציות , אינוחות, פגמים ועוד')צצו הרעיונות , כלומר המחשבות שלהם הופרשו או היו צמודות לגופם הם (הפיזי, הרגשי , הנפשי וכו'),נבעו מתוך גופם. זה אומר אולי שהמחשבות שלהם גם לא התרוממו מגופם? האם המחשבות רק התחילו שם? או אולי נשארו צמודות למקורותיהם. בגדול, נראה לי שכל התורות הללו אינן מתרוממות מעל גובה מסויים ולכן תמיד תהיינה מוגבלות. מוגבלות לנסיון שהצטבר, מוגבלות לתופעות שהתעוררו, מוגבלות להיקף הגופני הכרוך בידיעה נוספת (אנטומיה,פתלוגיה, הכרת המכניקה של הגוף , הכרת הקשר גופנפשי,), לא מספיק! המחשבות הללו חייבות לבוא ממקור יותר גבוה . כל הידע והנסיון הם הקרקע עליו צריך לעמוד הממציא ולהוריד את מחשבות ההבנה התובנה, האמת של, ולחברן אחת לשנייה ומשם להגיע לאמת של שיטת הטיפול .( יש לי הרושם שלא רוצים לעשות זאת כדי לא לאחד את השיטות) ייתכן שהאמת האוניברסלית שתתגלה על שיטת הריפוי תכיל בתוכה את הידע שהצטבר בבחינת מזיגת צבעים שונים לתוך כוס מים עד כדי קבלת צבע אחיד המכיל במקום גבוה את המובן של ההכללה, את האמת האוניברסלית של הטיפול )

*   מהו JAT – Just A Thought – רעיון שקופץ לראשי תוך כדי כתיבה וחבל להפסיד אותו (סליחה?). כותב את עיקריו ללא פיתוח או ליטוש, גולמי לחלוטין, לכן גם פגיע, רגיש. 

פילוסופיה מול טכנולוגיה היום

הפילוסופיה היום בבעיה, היא אינה מובילה את הדרך, הובלת הדרך נלקחה ממנה, ייתכן אפילו בלי שהרגישה בכך.הפילוסופיה עובדת היום על העשבים בשולי הדרך, היא אינה כובשת את הדרך כמו שפעם אולי היתה. ניטשה וחבריו הובילו קו לא מקובל ומקדים את זמנו, הם יכלו אולי להרגיש עתיד אחר ופירשו אחרת את החיים המובילים את העתיד מתוך הרגשת עתיד זה. הרבה יותר קל לכבוש תוואי של דרך אם אתה יודע לאן הדרך מובילה.

פילוסופים פקחים יודעים היום כי על מנת שיפרשו את החיים מנקודת מבט  של הגות ופרשנות נכונה כלפי החיים עליהם להסתכל אל הטכנולוגיה כמראת דרך או משקפת תהליך. הטכנולוגיה היא מה שקורה, היא כל מה שלא מרחף ממעלה אלא הקושר אובייקט לאובייקט. אינך יכול להמציא מחשב של ימינו כל עוד לא המצאת מוליכים למחצה, ולכן ההתפתחות הטכנולוגית הולכת עקב בצעד אגודל. לפעמים בקצב מהיר ומטורף שקשה לעקוב אחריו, אך העוקבים אחריו בדבקות של כלב ציד מסור, מכירים את הצעדים, ההישגים ומכירים את המציאות הטכנולוגית ויכולים להעריך את הכיוונים והמגמות. היום אינך יכול לנתק טכנולוגיה מהסתכלות פילוסופית על הטכנולוגיה. היום הבנת הטכנולוגיה, עולמה ומושגיה עוזרים ומראים את הבנת המשמעות החברתית והתהליכית הנובעת מהתפתחות זו, ודי משאירים את הפילוסופיה כמראת דרך מאחור. גם מהסיבה הנזכרת בתחילה, שהיום הפילוסופיה נדמית ככלב זקן ההולך בדרך ומריח את שאריות האתמול כשכבר מחר, וגם אם יכול לנתח אותם כרצונו, הוא כבר לא שם וההישג העיקרי שלו הוא יכולת ההרחבה והסבר את אשר קרה. סיבה אחרת היא  שהפילוסופיה מתנהלת לאיטה בגלל חשדנות עוסקיה לחדש לפני קבלתו לשורותיה. היא אליטיסטית היא גם צריכה להעניק המון אישורים למחשבות  כדי להעבירן הלאה ( גם לאשר שלא חשבו זאת קודם) ויש עוד המון סיבות למה פילוסופיה כיום היא איטית , כל סיבה נכונה בפני עצמה, כל סיבה גם אינה מספקת בפני עצמה.

הרבה פילוסופים מסתכלים על הטכנולוגיה כפי שהיא, רואים את התופעות החדשות שהיא מביאה בכנפיה ומבינים את ההשלכות או ההקבלה שלהן בעולם המחשבה, לא רק בעולם הטכנולוגי.

והיתרון לצערנו, לעומת שנים עברו, הייתרון כולו (כמעט( בצד הטכנולוגיה. הרוח הנושאת את הטכנולוגיה היום היא רוח שצעירים עפים יחד איתה. עפים איתה כי היא חייה בתוכם, לא כי הם מבינים מהיכן היא באה לאן היא הולכת מהיכן נבעה ולאן תוביל את האנושות. שאלות אלו זרות להם, שאלות אלו מוכרות יותר לפילוסופים למיניהם. הם, הצעירים, זורמים עם הרוח (וכאן אולי לשאול מהי רוח זאת מהיכן היא נובעת ומי מוביל אותה למעשה, האם אדם, האם התקופה, האם אלו זרעים שהוטמנו בעבר ברוח האדם וכעת הם פורצים כרוח חדשה באנושות?). כי מה קורה בטכנולוגיה, כמה באמת מודעים למה קורה שם באמת.

 נפשם של הצעירים  היום (התואר צעירים נמסר כל הזמן לצעירים הבאים), היא נפש שמראש אינה מקבעת את עצמה כמו הנפש של הדור הקודם, שחשב כי נפש צריכה להצרב במושגים ברי קיימא, בערכים שיחזיקו מעמד לעד בגלל נכונותם הנצחית . הדור הצעיר משום מה משוחרר מזה , ולדעתי לא אנחנו ה"אשמים". כל הסתכלות על הדור הצעיר מנקודת מבטנו מפספסת אותו במשהו. לכן כל כך הרבה מבוגרים היום (כולל אני ) נמצאים הרבה פעמים במבוכה במפגש עם צעירים כי הם מגיעים למקום אותו אינם מכירים. כל זמן שמבוגרים דוגלים בסדר, בהתחייבות, בהקניית "ערכים" לצעיריהם, הרי הם מרגישים על קרקע בטוחה(כמעט) ויכולים להאמין בדרך זו ( יש להם ברירה? חסר להם שלא יאמינו , כי צעיריהם בטוח אינם מאמינים בדרך זו). זו כמובן אינה הדרך להוביל את הצעירים. מבוגר היום קשה לו לתת תשובות לשאלות צעירים אם הוא נשען על עולמו. את נסיונו עליו לנסות להלביש כל פעם על עולם אחר. העולמות משתנים מול עיננו ויש קושי רב לרוץ בעקבותיהם אם אנחנו עמוסים ב"נסיון וחוכמת חיים" אותם צברנו במשך שנותינו. כאן צריך לבוא נסיונו של אדם לידי ביטוי, בלא להשען על ידע העבר, אלא לזרוק את ידע העבר. לשמור את הנסיון שלו בחיים, כנסיון של הסתגלות. הנסיון יכול להיות פונקציה של התנסויות רבות בעבר, אסור לו לניסיון להיות הידע עצמו, רק תוצאה של ידע. שוב, ברגע שאנו סוחבים את הידע יחד עם נסיוננו, אנחנו מתנהלים לאט מדי לעומת קצב החיים. כמה אנשים בני גילך אתה פוגש היום שויתרו על התנהלות בקצב החיים והם פורשים לשמורות טבע. שמורות טבע הנקראות ריקודי עם , שירה בציבור, שירה במקהלה , טיולים בטבע, הרצאות בהסטוריה, פילוסופיה, משחקי ברידג' עם חברים, שיחות סלון על הדור הצעיר מתוך דיעות האתמול ועוד המון פעילויות שאותם מקצה העולם הדוהר קדימה לאלו שנשארים מאחור. בצורת המחשבה הקיימת בדור האתמול, צורך אין בהם לדור הצעיר, כך הם כבר לא יכולים לעזור כמו פעם, כמו זקני השבט של פעם.  אין נסיון היום שווה מאומה אם איננו משוחרר מהעבר. יש כאן סתירה קלה, אך עם סתירות קלות ניתן לחיות ורצוי לחיות עם סתירות קטנות (כך חי זה שלא חי עם אמיתות מוחלטות).

חזרה לפילוסופיה . היום מכיוון שטכנולוגיה רצה עם מיליון ראשים קדימה וכל ריצה קדימה של כל קבוצה קטנה היום , עשויה להיות חוד החנית המוביל את השיירה מחר. לכן יש צורך בתאימות שלמה עם סביבה כזאת האומרת אימוץ מיידי של כל הובלה ,למרות הסיכון בשטחיות העלול להגרם .

ניתן לבחון כמה תופעות שקיימות בטכנולוגיה האחרונה, כי כמעט לא ניתן להגיד, ושזה יהיה גם נכון, טכנולוגיה עכשוית. גם טרנדים המובילים בטכנולוגיה של היום, הם טרנדים שעבר זמנם. זהו  הקציר, זו איננה הזריעה ולא הגידול ולא הפיתוח זה כבר סוף התהליך, תהליך הקציר. תהליך הקציר הוא לא הארוך בתהליכים ולכן סופו קרוב מתמיד לטרנד הבא שיתפוס את מקומו.

טרנד הקיים היום( הכוונה לתחיל המאה ה-21) הוא מיחשוב ה"ענן" , מחשוב הענן אומר די בקיצור, שניתן לקבץ סביבת מחשוב רבה ולהשיג דרכה את כל היכולות הנדרשות מבלי הצורך לחפש סביבה חדש ולהמשיק אליה את הסביבה הקיימת. הענן גם מאפשר וגם מכריח אותך  לאפשר פתרונות רבים לאותו צורך. כל שצריך הוא לדמיין ענן של מחשוב בו כל דבר יכול להיות קשור לכל דבר ולכן כל דרך יכולה להתבצע דרך ערוצים שונים, ניתן לגייס עוצמות מיחשוב שונות לצרכים שונים וכל מה קשור לתמונה כזאת.

מה האקויולנטיות לחיים או להסתכלות על החיים מצורה זו של מחשוב? זה  אומר ראשית שאינך צריך דרכים סלולות כדי להתקדם בדרכך אתה יכול לקצר דרכים בקו אווירי. יש לך את כל המימדים כדי להתקדם בדרכך, ולהתקדם בדרכך אין הכוונה להגיע למקום מסוים, אלא יכולת הבחירה איך להתקדם, לאן להתקדם ולאיזו מטרה. הכל נזיל והכל מורשה להשתנות תוך כדי התקדמות. גם אם לוקחים את צורת החיים הזאת בצורה ערכית הרי שגם כאן מורשית יכולת חופש של שינוי, שינוי הבחירה, שינוי השותפים, שינוי הדרך, שינוי האיך. הכל בעצם יכול ומורשה להשתנות. ובעולם הזה קשה להסיק מסקנה מדבר קודם, אלא יותר מצורת התפתחות. אינך יכול להסיק מסקנה כנכונה בהתסתמך על מקרים קודמים, מפני ש...... אז...... יותר נכון להשאיר את מה שהיה כאפשרות נוספת לדברים קיימים של מה שעכשיו, אין קדימות לעבר על ההווה בהסקת מסקנות ( האם מוכרת לכם השגיאה הזאת של הסתמכות על העבר כאפשרות ודאית של נפילה בהווה? צהל שלנו הוא דוגמא חיה לאפשרות כזאת כיום, ההשענות על מסקנות העבר ולקחי העבר כיסודות פעולה לפעולה עתידית, היא שורש כל רע בימינו ומכיוון שכך נעשה כל הזמן, אנחנו נופלים כל הזמן מחדש, מזל שאנחנו יודעים לאלתר וחבל שאנו מתכחשים ליכולת זאת ומשמיצים אותה כל הזמן. ברגע שנבין כי הדרך הנכונה היא האילתור הבלתי פוסקת ונשכלל ונשלים עם האלתור, הרי שנעלה על דרך המלך של היום. וצר לי להיות נביא זעם, כל כל כיפת הברזל וכל החץ שהיום מפתחים , יהיו רלבנטים אם בכלל רק זמן קצר, יש לי חשש נוראי שברגע שהם יופעלו, כלי הנשק שיופעל נגדנו בכלל לא יהיה טילים, אלא משהו היום שהוא בחיתוליו הוא דבר שיומצא על ידי האוייב כי אחד מהכלים הכי טובים נמצאים בידי הנחות כל הזמן והייתרון המקדמי יהיה שלו וזה כלי האין ברירה, האין ברירה מציב דרכים לא קונונציונליות, בלתי אפשריות, לא מתקבלות על הדעת, לא מוסריות, לא צפויות ועוד הרבה דברים שיובילו למקום שבו לא תהיה לנו תשובה).

נראה לי ככלל שהתשובה לא צריכה להיות תשובה לשאלה או תשובה למצב קיים, צריך לדעתי לתת תשובה שלא  שייכת לשאלה ולא שייכת למצב, התשובה היא תשובה שתוביל אחריה את המציאות ולא המציאות תוביל את השאלה. התשובה שלנו תהיה תשובה שתוליד את השאלה, הגיעה הזמן שאנחנו נוביל את התשובות שלנו כגורם ראשוני ולא כגורם מגיב. ברגע שהתשובה היא המובילה והיוזמת הרי שלשאלה או למצב כמעט אין ברירה, הם נגררים אחרי התשובה. ולכן כל דוקטורינה כיום נידונה לכשלון, היא בזבוז זמן ובזבוז משאבים. דוגמא פרטית משלי: החלטתי שבבית שלי אני לא עונה לטלפון בזק. אני מניח שלטלפון בזק שלי מתקשר כל העולם שאין לי מה לעשות איתו, החל בשאלונים, תחקירים, בקשות לנדבות, פרסומת גלוייה וסמויה, שידולים והתניות. התשובה שלי היא לענות רק לנייד(תזכורת, נכתב בעשור הראשון של המאה ה-21). כל אלה שמוזכרים קודם, נושרים, וכל מי שרוצה להגיע אלי באמת יודע את הנייד שלי או יכול להשיג אותו, הוא לא סודי. במידה ויש גורם לא חשוב המגיע לנייד שלי, אני נוזף בו ואומר לו שלא יתקשר יותר לנייד ושיתקשר לטלפון שבבית.  אני יוצר על ידי כך מציאות וזוהי תשובתי לאיך ניתן להשיג אותי. כל מי שאיני רוצה שישיג אותי מנותב לטלפון הביתי וכל מי שאני מוכן שישיג אותי, משיג אותי דרך הנייד .

למשל, מענה שהייתי נותן לטילים היא תשובה מעולם אחר ולא תשובה לעולם שבו הרקטות נמצאות ( ביננו, גם לא הייתי נותן נותן לאנשים השייכים לעולם הטילים נותן את פתרון הבעיה. הייתי נותן את חיפוש הפתרון למשל, לסופרים, לטבחים , למעצבי פנים).

יכול להיות שמה שאני מצייר נראה עולם כאוטי שאין בו חוקים קבועים  ולכן הוא משתנה כל הזמן, ואולי בגלל זה תיתכן סכנה של בלבול קיים או של אנארכיה מוחלטת שתוביל לכך שבכלל לא יוכל להתקיים עולם. זהו פחד של אנשים שבאמת מסתכלים מבחוץ ולא מבפנים, או מעוניינים להציג אפשרות כזאת  בצורה לא אחראית לסרט או תנועה הפורטים על פחדים קיימים של אנשים ( כמעט אין היום באמת סרט עתידני! , אפילו הסרט החדש על גניבת החלומות, הוא פראפרזה לפחדים וחוסר בטחון שניתן לפרוט אותם לפרוטות או לדולרים).

אני חושב שאדם  המשייט (יותר נכון מרחף כי זה מוסיף עוד מימד) במציאות הקיימת, אכן נשקפת לו סכנה אמיתית של איבוד קנה-מידה, איבוד נקודות אחיזה ולכן בניית העולם הפנימי שלו כעולם נוכח תופעות חיצוניות ולא לפי העולם החיצוני על כל השתנויותיו. במקום מסויים בתודעתו הוא חייב לבנות לו נקודת אחיזה, ונקודת אחיזה זו חייבת להיות פנימית, כי על החוץ פחות ופחות ניתן לסמוך, גם לא ברור היום מה היא המציאות הנחווית כשקול של תפישה אישית פנימית וחיצוניות הכופה עצמה imposes itself  על תודעתו של האדם.

כאן אקצר כי אני בא לתאר משנה של אחר, האומר כי נקודת האחיזה האמיתית לתפישת העולם, הפנימי והחיצוני היא המחשבה עצמה. בכח המחשבה ובאימונה, ניתן לבדוק מה מתוך הניתפש הוא פועל יוצא של עצמנו המוטל על המציאות ומשנה אותה, וכך על ידי שנחסיר את עצמנו מתפישתנו נוכל להכיר את המציאות עצמה.

זה המפתח, דבר זה ניתן לעשות, אך מתחייב להעשות מתוך הסתכלות על העולם בו אנו חיים, העולם ההולך להעשות, וכל זאת על מנת לא ללכת לאיבוד. לחיות כאזרח שלם בתוך עולם עננים זה, שמרכיביו היחסיים משתנים ללא הרף ויוצרים מציאות שונה מדי זמן שילך ויקטן. יקטן עד כדי כך שנוכל ללכת ממקום למקום וכל מקום יהיה לו את השונות שלו עד אשר ידביק או ימשיך לפגר אחרי המקומות השונים.

יהיו פעימות של זמן או תוצאות הנראות כמו פעימות של זמן השונות ממקום למקום , השפעת הזמן כמימד נוסף במציאות שלנו, חשיבותו תגדל ותהיה לא פחות ואולי אפילו יותר מחשיבות המימדים האורכיים: אורך, רוחב וגובה (X,Y,Z) ואולי נגלה גורמים נוספים שיהיו לא פחות ואולי יותר חשובים ממימדים בחיינו. כי מימדים אלו הם מימדים היסטוריים וככאלו הם חייבים להשתנות. כי לא לשכוח שעד זמן לא רב, היו רק שלושה מימדים נחשבים. הזמן נכנס כמימד נוסף החל מתורת היחסיות (דומני)ומכיוון שאנו עדיין שבויים בידי דיעה קדומה זו,  אנו נוטים להוסיף מימדים אך לא להוריד מימדים. קשה לנו להוציא מעולמנו דברים עליהם גדלה תודעתנו, קל לנו להוסיף דבר על הקיימים. אני מוכן לשחק בנושא ואומר שבעתיד, מימד הזמן יהיה המימד הזקן ביותר, לא יהיו מימדים נפרדים כאורך רוחב וגובה, אבל יהיה מימד יחיד בלתי ניתן לפירוק או ניתוח שייקרא מרחב, המרחב יעמוד בפני עצמו  כי הוא יהיה אלסטי וישתנה ללא תלות במימדי היסוד שלו (שכבר לא ילקחו בחשבון) לעומת זאת המרחב ישתנה כתוצאה של גורמים אחרים לגמרי שיקראו מימדים, כמו מימד הרגש או המילה שתחליף את הרגש, נפש או הדבר שאינו שכל ואינו מוצק או נוזלי או גזי ושמהווה מדד לתחושה הממלאת את הנפש שלנו. ניתן להמשיך עוד ועוד אך הנסיון שלי לנחש את המימד הבא בא רק כדי להמחיש את האפשרות של השתנות המימדים במרוצת השתנות העולם האנושי, ומבחינתי כל ההשתנות היא השתנות אנושית או באה לידי ביטוי בהשתנות אנושית. 

בשבח האין גבולות

  יום חמישי בבוקר, עכשיו רק שש ורבע , הקפה השחור והחם לידי מהביל ואני מתענג על המחשבה שעוד מעט אתחיל לגמוע מטעמו החזק לגימות קטנות של עונג קפה . עדיין קצת ברושם של שינה , ברושם האחרון של החלום האחרון, רושם של מוטיב חוזר על עצמו לא מרפה , חוזר וחוזר ללא ליאות , בהמון ואריאציות שונות . והניואנסים המשתנים הם עדינים , זר לא יבין זאת, ונחושים בשונותם , וההבדל ביניהם גם אם לא ניכר לעין, ברור לחלוטין ללא צורך בחיטוט יתר.

המוטיב שעבר וחזר ושנה הוא מוטיב הידיעה. תחילה, המוטיב היה: "מה שאתה מבחין בו, אינו מה שראית בעיניך". אתה מתבונן במה שאינך רואה. אתה נשאר עם תוצאות הראייה שכבר אינם קשורים לחושים, לאחר כשמסתיים התהליך החושי או הגירוי החושי. זה התבטא אצלי בחלום בתמונה אחרת מוחשית יותר בטיול בטבע- משהו שאני צורך כל היום אך את הזבל שלו אסור לי לזרוק בשטח ואני סוחב אותו איתי כל היום . ואז זה קיבל צורה של "מה שאני מחזיק אינו מה שאני מרגיש" . רעיון זה ניתן לקחת לכל מקום למעשה. הרעיון אינו חדש אך הוא מלהיב אותי אחרי החלום של הלילה בגלל שניתן להרחיב אותו .כל ההבנה הקורית מעבר לחושים והנה כמה דוגמאות

הצלילים שאנו שומעים אינה המוזיקה, המוזיקה היא מה שאנו לא שומעים .

מה שאנו מרגישים אינו מה שאנו נוגעים בו

ציור הוא אינו אוסף הצבעים המרכיב את הציור.

מה שאנו שומעים אינו גלי הקול בו מבחינה אזנינו

מה שאנו טועמים אינו אוסף הגירויים המגרה את לשוננו ואת שאר חושי הטעם.

האורגזמה שאנו חווים אינה התחושה שאנו מקבלים מהאיזורים האירוגנטים שבגופינו (האם נכון יהיה להגיד שהאורגזמה היא מה שאינו חושי, המוענק לגוף מתוך עצמנו . שלנו?) .

הרושם (התחושה) תמיד מרוחק מאוסף הגירויים המתקבלים מהחושים. הסביבה מגרה את החושים , אלו מתגרים כלומר יוצרים תגובה פיזיולוגית הנמסרת הלאה, למוח, ושם קורית חידה גדולה שתוצאתה היא סוג של ידיעה.

נקודת התחלה של התפישה האנושית היום נדמית כמתחילה מהחושים. כל אדם מתחיל את הבנתו הראשונית דרך החושים, הלא כן?. חושים ,אחר כך תפישתם, אחר כך (את הכל מלווה החשיבה ) השכל המשכיל לעשות חיבורים, ואחר כך התודעה המביאה להכרתנו גם דברים מעבר , כפי שהם או כפי שהם לא , מסובבבים מעוותים , מנוגדים , משוללים ,מהופכים וכל מה שניתן לשינוי. האם זו יכולת התודעה, לשנות כל דבר קיים אפילו אם הופיע בתחילה כאחר?. 

האם יש תפקיד לעצמי שלנו ומיהו העצמי שלנו שגורם לנו בסופה של הדרך לדעת שקרה לנו משהו בחוץ, מחוץ לתודעת, המחוץ הזה יכול להיות גם כאב בטן או כאב ראש, יש גם טעם לשאול מהו אותו זכרון של חושים המופיע ללא אותו חוץ (טעם מאכל ילדות, ריח של ילדה שאהבנו...) .

בחזרה לחלום, היתה שם הרגשה של משהו המרחף מעל הדבר עצמו, שהוא הדבר האמיתי למעשה. מבחינה תמונתית היה משהו חמקמק בהרגשה אך ברור בתחושה ובהבנה הפנימית בחלום שלא התחשב בתמונתיות הלא מציאותית שבו. התמונה שנשארה היא של עצם חום מבריק המייצג את החושים ומשהו כמו אד בלתי נראה המרחף מעליו וזהו המובן שלו. התמונה שבחלום היתה קצת יותר נרחבת. היו שם המון אנשים שניסו לא להיות כפופים להקשבה לחושים אלא לידיעה שהחושים גורמים. מין מסע, קצת לא מסודר, ואני זוכר אמירה כזאת, חוזרת על עצמה, כמין מנטרה, שהידיעה הנמסרת אינה התחושה עצמה, שהקול שאני שומע אינו גלי הקול שהאוזן שלי מעבירה למוח, הנגינה של הקול אינה הצלילים שהאוזן שומעת, יש כאן נסיון להפריד בין החוש המגיב על גירוי לבין תיאור התחושה. רוב האנשים בחלום אכן מנסים את התחושה ה"חדשה" הזאת, אך אחד מהם הורס את התחושה הזאת כמו שהוא מוחץ באצבעותיו זבוב שמרחף מעל, ויש תרעומת על האדם שמוחץ בסוג של איאיכפתיות את הדבר הזה העדין כמו שמוחצים זבוב.

יש כאן שלוש דרגות מגירוי לידיעה( לפחות....) יש צליל שהופק, הנקלט בחוש השמיעה ( גם כאן לא נקבע סופית האם רק באוזן או שמא....) (האם חוש המגע גם הוא מסוגל להעביר צליל ....)( האם גירוי חושי הוא תמיד חד ערכי, כלומר שמיעה רק דרך האזנים, ראיה רק דרך העיניים, תחושה רק דרך העור, טעם רק דרך הפה והאף, או שיש אזורים שוליים שגם להם יכולת קטנה לקלוט את הגירויים. יש לי הרגשה שמישהו לא יצר דבר שהוא רק חד ערכי, וזו רק מוגבלות של כוון ההסתכלות שלנו , שראיה היא רק דרך העיניים ולא מסוגלים לחנך עיוורים שניתן לשמוע ראיה או לנגוע בראיה או לטעום ראייה וכך הלאה עם כל סוגי החושים )( למה יש לי פתע הרגשה של הסרת ההגבלות , הגבלות של שמיעה הגבלות של ראיה , הגבלה של גבולות חשיבה), את רושם הצליל ואת המוזיקה שהיא מעבר או בין הצלילים.

זוהי יכולת החשיבה לפרק את הגבולות מכל דבר או עצם, המעניקה לכל דבר את כל האפשרויות. חשיבה זו אמנם עלולה להחריד הרבה אנשים, כי לאסוף את כל הידע שלנו ואת כל הדברים שמשתנים כל כך מהר בעולמנו זו עבודה קשה. אבל אולי עצם העבודה הקשה היא זו שמשוחררת אם נסיר את הגבולות מכל דבר. ולהסיר את הגבולות אין הכוונה לפרוץ ולהשמיד אלא לפתח סוג של רגישות להרגיש דבר גם מעבר לגבולות שהיו מקובלים קודם לכן. צריך לבדוק את הרעיון עצמו, אולי המגע לא מפסיק במגע, אלא נמשך בטעם ונשמע כצליל, אולי טעם הוא רק הגדרה של התחלה. בהתחלה יש לזה טעם אך אחר אך הוא מתפשט מעבר לכל גבול ומקבל תחושות מגוונות שלא מוגבלות רק לספירה של חושים. אולי יבוא היום (אולי בעצם היום כבר הגיע?...) ויקראו בשמות רק לנקודת ההתחלה, יתנו לרושם להתפשט ויוכלו לעוצרו כרצונם באיזה מרחק שיאבו. אולי נצליח ליצור דבר חדש שהוא מזיגה של טעם ומגע או מגע ושמיעה או יותר מוזר, טעם ושמיעה או ראייה וטעם. כל זה מכיוון שהתודעה היום אמנם רתומה למושגים, אך מי אמר שלא ניתן להגמיש את יצירת המושגים , ללכת מעבר למנגנון הקיים היום. התודעה נראית כיום כדבר שאינו עוצר אותנו בכלום , בתנאי כמובן שנרשה את הדבר. מי ירשה את הדבר? האם התודעה עצמה תרשה את גבולות התודעה? או שיכנס גורם אחר באנושות שהוא מעבר לתודעה.  אולי נגלה יום אחד שגם לתודעה יש גבול, כמו שישנם גבולות לשאר הדברים המרכיבים את חיינו, כמו חושים, כמו תחושות, כמו שֵכֵל, כמו הבנה. לכל אלו שמו סייגים במרוצת ההסטוריה, במרוצת התפתחות התרבות האנושית. לכולם שמו גבול עד שהגיעה התודעה. התודעה היא היקום החדש, יחסית. התודעה מאפשרת דברים שלא היו קיימים עבור האנושות. בקיצר, השאלה היא מה אחרי התודעה. מה מעבר לתודעה. מה יהיה הגבול החדש של תפישת האדם (סוף סוף ניתן להשתמש במושגים ברורים כמו תפישת האדם).

צריך גם כאן לפתח את נושא יכולת ההתבוננות, האם ניתן היום לפתח את יכולת ההתבוננות המרוחקת של פעם (נזירים במדבר יהודה) בתוך החברה הגועשת, בתוך חיים הדורשים את כל תשומת ליבך ומכניסים אותך, דרך קבע, למערבולת חושים ורגשות מתמשכת?. צריך להתחיל לדון בסוגית גבולות , נושא הגבול מעסיק...

העין

ביום רביעי נסעתי לאלי לכפר יהושע כדי שיפרטרט אותי . אלי שמיר, צייר בעל מוניטין , גאוות הכפר , סיים זה מקרוב הרצת תערוכה מרכזית במוזיאון תל אביב במשך ארבעה וחצי חודשים כאשר כל יום עברו בתערוכה כ 1000 איש , תופעה ראויה ,וכל זאת ללא משרד יחסי ציבור וללא רעש חיצוני. מפה לאוזן עברה השמועה על התערוכה שאפשר להבין ולהנות , כל אחד. תמונות של ארץ ישראל (עמק יזרעאל) ושל אנשי ארץ ישראל כמוטו קבוע. תמונות שרצות בין קודש לחול, בין הגלוי לנסתר, בין הבולט לשָקוּע . יצירות הרצות בין קטבים שונים ומחוללות בריצתן זו, הלוך ושוב של הנפש, של המחשבה, וגורמת לאנשים של חול ושל יוםיום לדבר דיברי קודש , שפה של שבת מהבילה משפתיהם ורוחם מתעלה ומתלהבת כשהם עוברים מציור לציור. לסופה של תערוכה הם מגיעים לאים עם רוח מרוממת , שמחים לעזוב מפאת כובד הדברים שאינם עוברים לתוכם ביוםיום וממאנים לשחרר את הרוח שנחה עליהם, ממאנים לחזור ליוםיום הרגיל כי נגעו כאן ברוח גבוהה המרחפת על פני תערוכה (וקצרו המילים מלדבר בשבחה) שכזאת . ומי שהולך באוהלה של תרבות יכול להשתכר מניחוחה והמרחק בין שֹכרה לרוח קצר הוא, ומבלי משים ניתן לעבור מאחת ולהמשיך בדרך השנייה עד תומה. יש להניח כי חלק גדול מן האנשים יצא בהתרוממות רוח וייתכן כי בשבילם חד היה אם ההתרוממות משכרה היתה או מהרוח עצמה.



אלי תיאר את ימי התערוכה כמו כל אדם הנזכר בגעגועים באחד מהחלקים היפים, המרוממים בחייו. הוא היה מנהיג את שיח האמנים בתערוכה כפעמיים בשבוע, חוויתי סיור אחד איתו, והיה זה מסע בין כוכבים ועננים. נקלעתי במקרה לסיור זה עם שנים מידידיי (הגענו לתערוכה לתומינו) והצטרפנו בחדווה רבה לסיור כמוצאים שלל רב. בתוך קהל השומעים היו רבים מאנשי כפר יהושע בהווה ובעבר. חוץ מהחוויה של הסברים מהמקור של הציורים , הכוונות והסיפורים שמאחוריהם , היה תענוג מיוחד להפגש עם אנשים מעבר ילדותי , להנות ממפגש שמח שנובע מקפיצה מהעכשיו אל הזכור, פער של עשרות שנים , למתיקות שנשארת (אני מקווה שבשביל כל אחד...) מהילדות והנערוּת והכנסתה למפגש המחודש והמפתיע . יש וודאי גם העצמת השמחה מעצם ההפתעה. אני זוכר היטב את השמחה הקופצת עליי ומחלחלת לתוך גופי כשראיתי , אחד ועוד אחד מהאנשים שאני מכיר, כל כך מרחוק. פשוט שמחה גדולה , כי האנשים בפגישות מקץ שנים, מאירי פנים עד למאוד. הפגישה מלווה בחיוך גדול רחב , ואם עדיין נשאר משהו מושבניקי באדם, מלווה גם ב"אהלן" רחב ולבבי המתלווה לחיוך הגדול . עבור אמנים רבים , בייחוד אלו העובדים לבד, ציירים פסלים, משוררים סופרים, פילוסופים, מפגש עם קהל הוא פיצוי מה (או המשך עינוי...) לבדידותם ביצירה. ההשתקעות בתוך היצירה שכמעט אין לה מקום נוסף לאחר, ההשתחלות הזאת לתוך עולמות אחרים קורית שהם לבד, והשיח הפנימי קיים בינם לבינם וכה אינטימי שכמעט לא מאפשר דיבור אמיתי עם אחר. היציאה החוצה מעולם טעון מבקשת חלוקה ופיזור של כל שהצטבר , עם האחר , אם הרבה אחרים. וכמו בהרבה מקרים לא פחות מהקהל הצמא להסבריו של האמן תוך ביקור בתערוכה , צמא האמן לחלק את הממצאים ששאב ממקורותיו העמוקים עם הקהל הרחב, שכן זוהי תרומתו לא פחות מציוריו. הרבה אנשים הולכים גם כסומא בארובה וגם כתועים ביער עבות בבואם לתערוכה . בואם לתערוכה הוא פרי השתוקקות ואינו מבטיח כי השתוקקות זו תבוא לסיפוקה בתערוכה עצמה. הרבה פעמים זו נשארת לא מסופקת ,נשארת כבור שנפער המחכה להתכסות, עם חוסר שלא נענה , ותקווה למצוא משהו במפגש הבא. וכך הולכים אנשים מציור לציור ובוודאי בונים בתוכם תמונה מסויימת של השתקפות הציורים ותשובה פנימית אליהם או בניית שאלה אליהם , וייתכן כי גם תשובה וגם שאלה מלווה ציורים רבים . התחושה הכמעט קבועה היא של חוסר סיפוק בהשלמת ההבנה או השלמת תמונה פנימית, שתכסה באמת את חווית התמונה. תכסה אותה בחוויה שתהיה עמוקה מספיק כדי לא לחפש הלאה , חוויה שתהיה מובנת, שירגיש הצופה שהבין את מהות הציור הגלויה והנסתרת ושהחוויה תהיה שלמה מכל צדדיה. אין דבר כזה! . אני לא מכיר מנסיונם של אחרים ומנסיוני שלי חוויה שלמה וגמורה במפגש עם ציורים בתערוכה, ואחת היא אם מדובר בקלאסיקה או באמנות בת זמננו (באמנות בת זמננו מרגישים יותר אבודים , הלא כן?) שיחת האמן באה לגשר ולפצות על התהום והשקיקה איתן מגיע הצופה ובאה להעמיק את חווית התמונות את חוויה הרגע של מעמד התערוכה והמפגש עם הדבר האמיתי. הצייר הוא הדבר האמיתי ביותר בציורים , האין זאת?. הוא המבשר של הציורים, הוא הנביא של הציורים , הוא פרשן הנעלם שבציור , הוא נותן כמעט את כל התשובות לשאלות האילמות שבתוך כל אחד ואחד מהצופים. הוא האביר על הסוס הלבן של צופי התערוכה,


בהסתכלות על השובל המשתרך של הקהל אחר התנהלות הצייר בתערוכה (וכדאי לעשות זאת ממעוף הציפור , ואם אין ציפור אז ממעוף יבחוש) רואים את המשתוקקים ביותר קרובים ביותר לצייר וגומעים כל מילה כל הגה כל מבע כל מחווה שלו כמה שיוסיף להסברו, רואים גם את השאר וזה מזכיר, למשל, התנהלות הדבורים אחר מלכתן , ילדים רכים אחר החלילן מהֵמְלִין ועוד. בכל מוביל יש מאבקת הקסם אליו משתוקקת ליוייתו.


ישבנו אחד מול השני , הצייר עם בד הקנבס מתוח על מסגרת, כן הציור וסט הצבעים על הפָּלֵטָה , מוכן, ואני קצת מתוח על כסא. דיברנו על המון דברים עד אשר היה צריך לצייר את הפה כדומם, ואז שתקתי והוא צייר, וזה היה קשה. הקירבה הפיזית היא גדולה ואני נוגע באני, וזה לא פשוט. איני יכול לזכור את כל שדיברנו . דיברנו על הספר "העין והרוח" של מארלו-פונטי הפילוסוף, שכתב על חיבור בין פילוסופיה וציור למרות ולאחר שמקובל היה לחשוב שעולם הפילוסופיה אינו נוגע לעולם האמנות בגלל היחס השונה לתיאור החיים. זה הספר הראשון , כך טוען המקדים חגי כנען שבו מאחד הפילוסופ את הציור עם פילוסופיה, ולכן ספר זה מאומץ כה בחום על ידי ציירים . הוא גם מסביר או נותן נקודת הסתכלות המאפשרת לציור לעוף מעבר לאמנות גרידא. הוא נותן לציור להיות חלק מהחיים ( איזה חלק, זו השאלה האחרת וזו יכולה להיות השאלה הכבדה יותר) למרות שההגדרה היכן הציור הוא חלק מהחיים , ההשמה הגיאוגרפית או הגרפית שלו לעומת החיים, יכולה להיות מקור לאי הסכמות או להשקפות שונות , הכל לפי תפיסת האמן.


ספרתי לאלי על החוויה החברתית שהייתה לי, המפגש בעיר גדולה, של תערוכה ציורים על הכפר והעמק , צייר מהכפר ואנשים מהכפר. היתה שם בועה כזאת הנמשכת ועוטפת את כל המעמד והבועה הזאת היא בועה שיש בה את משהו מהכפר, כעין שלוחה של הכפר במקום שונה (במקרה זה בתל אביב אך היה יכול להיות בכל מקום בעולם), לרגע כשנכנסתי לבועה זאת , שהיה בה אוויר של כפר יהושע והיה שם את החום וההיכרות של האנשים מהכפר והיו שם את החיוכים , אותם החיוכים מאירי הפנים של פגישה קרובה בעיר רחוקה.  
    דיברנו על זוגיות ועל לחוד , דברנו על התאוויות ועל חוסרן , על קשיים להגיע לדברים בהם אנו חפצים. על משפחה, שלו, שלי. קצת על ההסטוריה בה נפגשנו בעבר , גם בארץ וגם בבוסטון, ועל המשכם של הפגישות, איך זה נמשך אצלו , נמשך אצלי. קצת על הלימוד בבצלאל ואורנים , על החזרה לכפר , לחיים בכפר אחרי שנדמה היה כי החוט המקשר ניתק וכל מקום לדרכו . דיברנו על הרבה צדדים של החיים שלנו. היו עוד התרחשויות סמויות , מין חוטים המתמשכים בינו וביני שיש להם חיים משלהם , התרחשויות משלהם והם מעניינים משל עצמם ויש להם את החיים ואת הסיבות משל עצמן , ושנינו כמובן הרגשנו בהם ואפילו נגענו קלות , לא הרחבנו (אולי כמתבקש ממפגש כזה) ואולי השארנו את זה כמו כתם שבו לא נגענו והוא נשאר לא גמור , לא סגור, לא פתור (אני יכול רק לדבר בשמי), אחרת מהכתמים שאותם עברנו, דומה לציור , שבו כתם נוגע בכתם ויוצר עולם שהוא רושם כל הכתמים, אמירה של כל הכתמים (ובין הכתמים , זו המוזיקה, כמו שאמר אלי , כל כך יפה בעיני...) גם יחד וכל אחד לחוד .


היה פורטרט נפלא , שקבלתי , מתנה, יפה , נוגעת , זוכרת, מודה אני.