בשבח האין גבולות

  יום חמישי בבוקר, עכשיו רק שש ורבע , הקפה השחור והחם לידי מהביל ואני מתענג על המחשבה שעוד מעט אתחיל לגמוע מטעמו החזק לגימות קטנות של עונג קפה . עדיין קצת ברושם של שינה , ברושם האחרון של החלום האחרון, רושם של מוטיב חוזר על עצמו לא מרפה , חוזר וחוזר ללא ליאות , בהמון ואריאציות שונות . והניואנסים המשתנים הם עדינים , זר לא יבין זאת, ונחושים בשונותם , וההבדל ביניהם גם אם לא ניכר לעין, ברור לחלוטין ללא צורך בחיטוט יתר.

המוטיב שעבר וחזר ושנה הוא מוטיב הידיעה. תחילה, המוטיב היה: "מה שאתה מבחין בו, אינו מה שראית בעיניך". אתה מתבונן במה שאינך רואה. אתה נשאר עם תוצאות הראייה שכבר אינם קשורים לחושים, לאחר כשמסתיים התהליך החושי או הגירוי החושי. זה התבטא אצלי בחלום בתמונה אחרת מוחשית יותר בטיול בטבע- משהו שאני צורך כל היום אך את הזבל שלו אסור לי לזרוק בשטח ואני סוחב אותו איתי כל היום . ואז זה קיבל צורה של "מה שאני מחזיק אינו מה שאני מרגיש" . רעיון זה ניתן לקחת לכל מקום למעשה. הרעיון אינו חדש אך הוא מלהיב אותי אחרי החלום של הלילה בגלל שניתן להרחיב אותו .כל ההבנה הקורית מעבר לחושים והנה כמה דוגמאות

הצלילים שאנו שומעים אינה המוזיקה, המוזיקה היא מה שאנו לא שומעים .

מה שאנו מרגישים אינו מה שאנו נוגעים בו

ציור הוא אינו אוסף הצבעים המרכיב את הציור.

מה שאנו שומעים אינו גלי הקול בו מבחינה אזנינו

מה שאנו טועמים אינו אוסף הגירויים המגרה את לשוננו ואת שאר חושי הטעם.

האורגזמה שאנו חווים אינה התחושה שאנו מקבלים מהאיזורים האירוגנטים שבגופינו (האם נכון יהיה להגיד שהאורגזמה היא מה שאינו חושי, המוענק לגוף מתוך עצמנו . שלנו?) .

הרושם (התחושה) תמיד מרוחק מאוסף הגירויים המתקבלים מהחושים. הסביבה מגרה את החושים , אלו מתגרים כלומר יוצרים תגובה פיזיולוגית הנמסרת הלאה, למוח, ושם קורית חידה גדולה שתוצאתה היא סוג של ידיעה.

נקודת התחלה של התפישה האנושית היום נדמית כמתחילה מהחושים. כל אדם מתחיל את הבנתו הראשונית דרך החושים, הלא כן?. חושים ,אחר כך תפישתם, אחר כך (את הכל מלווה החשיבה ) השכל המשכיל לעשות חיבורים, ואחר כך התודעה המביאה להכרתנו גם דברים מעבר , כפי שהם או כפי שהם לא , מסובבבים מעוותים , מנוגדים , משוללים ,מהופכים וכל מה שניתן לשינוי. האם זו יכולת התודעה, לשנות כל דבר קיים אפילו אם הופיע בתחילה כאחר?. 

האם יש תפקיד לעצמי שלנו ומיהו העצמי שלנו שגורם לנו בסופה של הדרך לדעת שקרה לנו משהו בחוץ, מחוץ לתודעת, המחוץ הזה יכול להיות גם כאב בטן או כאב ראש, יש גם טעם לשאול מהו אותו זכרון של חושים המופיע ללא אותו חוץ (טעם מאכל ילדות, ריח של ילדה שאהבנו...) .

בחזרה לחלום, היתה שם הרגשה של משהו המרחף מעל הדבר עצמו, שהוא הדבר האמיתי למעשה. מבחינה תמונתית היה משהו חמקמק בהרגשה אך ברור בתחושה ובהבנה הפנימית בחלום שלא התחשב בתמונתיות הלא מציאותית שבו. התמונה שנשארה היא של עצם חום מבריק המייצג את החושים ומשהו כמו אד בלתי נראה המרחף מעליו וזהו המובן שלו. התמונה שבחלום היתה קצת יותר נרחבת. היו שם המון אנשים שניסו לא להיות כפופים להקשבה לחושים אלא לידיעה שהחושים גורמים. מין מסע, קצת לא מסודר, ואני זוכר אמירה כזאת, חוזרת על עצמה, כמין מנטרה, שהידיעה הנמסרת אינה התחושה עצמה, שהקול שאני שומע אינו גלי הקול שהאוזן שלי מעבירה למוח, הנגינה של הקול אינה הצלילים שהאוזן שומעת, יש כאן נסיון להפריד בין החוש המגיב על גירוי לבין תיאור התחושה. רוב האנשים בחלום אכן מנסים את התחושה ה"חדשה" הזאת, אך אחד מהם הורס את התחושה הזאת כמו שהוא מוחץ באצבעותיו זבוב שמרחף מעל, ויש תרעומת על האדם שמוחץ בסוג של איאיכפתיות את הדבר הזה העדין כמו שמוחצים זבוב.

יש כאן שלוש דרגות מגירוי לידיעה( לפחות....) יש צליל שהופק, הנקלט בחוש השמיעה ( גם כאן לא נקבע סופית האם רק באוזן או שמא....) (האם חוש המגע גם הוא מסוגל להעביר צליל ....)( האם גירוי חושי הוא תמיד חד ערכי, כלומר שמיעה רק דרך האזנים, ראיה רק דרך העיניים, תחושה רק דרך העור, טעם רק דרך הפה והאף, או שיש אזורים שוליים שגם להם יכולת קטנה לקלוט את הגירויים. יש לי הרגשה שמישהו לא יצר דבר שהוא רק חד ערכי, וזו רק מוגבלות של כוון ההסתכלות שלנו , שראיה היא רק דרך העיניים ולא מסוגלים לחנך עיוורים שניתן לשמוע ראיה או לנגוע בראיה או לטעום ראייה וכך הלאה עם כל סוגי החושים )( למה יש לי פתע הרגשה של הסרת ההגבלות , הגבלות של שמיעה הגבלות של ראיה , הגבלה של גבולות חשיבה), את רושם הצליל ואת המוזיקה שהיא מעבר או בין הצלילים.

זוהי יכולת החשיבה לפרק את הגבולות מכל דבר או עצם, המעניקה לכל דבר את כל האפשרויות. חשיבה זו אמנם עלולה להחריד הרבה אנשים, כי לאסוף את כל הידע שלנו ואת כל הדברים שמשתנים כל כך מהר בעולמנו זו עבודה קשה. אבל אולי עצם העבודה הקשה היא זו שמשוחררת אם נסיר את הגבולות מכל דבר. ולהסיר את הגבולות אין הכוונה לפרוץ ולהשמיד אלא לפתח סוג של רגישות להרגיש דבר גם מעבר לגבולות שהיו מקובלים קודם לכן. צריך לבדוק את הרעיון עצמו, אולי המגע לא מפסיק במגע, אלא נמשך בטעם ונשמע כצליל, אולי טעם הוא רק הגדרה של התחלה. בהתחלה יש לזה טעם אך אחר אך הוא מתפשט מעבר לכל גבול ומקבל תחושות מגוונות שלא מוגבלות רק לספירה של חושים. אולי יבוא היום (אולי בעצם היום כבר הגיע?...) ויקראו בשמות רק לנקודת ההתחלה, יתנו לרושם להתפשט ויוכלו לעוצרו כרצונם באיזה מרחק שיאבו. אולי נצליח ליצור דבר חדש שהוא מזיגה של טעם ומגע או מגע ושמיעה או יותר מוזר, טעם ושמיעה או ראייה וטעם. כל זה מכיוון שהתודעה היום אמנם רתומה למושגים, אך מי אמר שלא ניתן להגמיש את יצירת המושגים , ללכת מעבר למנגנון הקיים היום. התודעה נראית כיום כדבר שאינו עוצר אותנו בכלום , בתנאי כמובן שנרשה את הדבר. מי ירשה את הדבר? האם התודעה עצמה תרשה את גבולות התודעה? או שיכנס גורם אחר באנושות שהוא מעבר לתודעה.  אולי נגלה יום אחד שגם לתודעה יש גבול, כמו שישנם גבולות לשאר הדברים המרכיבים את חיינו, כמו חושים, כמו תחושות, כמו שֵכֵל, כמו הבנה. לכל אלו שמו סייגים במרוצת ההסטוריה, במרוצת התפתחות התרבות האנושית. לכולם שמו גבול עד שהגיעה התודעה. התודעה היא היקום החדש, יחסית. התודעה מאפשרת דברים שלא היו קיימים עבור האנושות. בקיצר, השאלה היא מה אחרי התודעה. מה מעבר לתודעה. מה יהיה הגבול החדש של תפישת האדם (סוף סוף ניתן להשתמש במושגים ברורים כמו תפישת האדם).

צריך גם כאן לפתח את נושא יכולת ההתבוננות, האם ניתן היום לפתח את יכולת ההתבוננות המרוחקת של פעם (נזירים במדבר יהודה) בתוך החברה הגועשת, בתוך חיים הדורשים את כל תשומת ליבך ומכניסים אותך, דרך קבע, למערבולת חושים ורגשות מתמשכת?. צריך להתחיל לדון בסוגית גבולות , נושא הגבול מעסיק...