בעתיד הקרוב ובקיצור נמרץ

 

בעתיד הקרוב המלחמות תלבשנה פנים אחרות.

לרשת (WEB) יהיה כח שונה אשר פעם רק מועטים יכולים היו לחזות (שטיינר בהרצאתו 13.5.1921) וכיום מסוגלים די רבים לנחש את מה שיגיע.

רשת תוכל בקלות לנהל מלחמות, לנהל את הלוחמים וציודם מתוך המטרה המוצהרת של אותו קרב. וזאת, טוב יותר מכל מפקד, שכן לרשותה תעמוד אינטליגנציה בלי מוגבלת, נטולת אגו וחולשות אנושיות נוספות. בכך אין ממש חדש מיוחד

המלחמות כפי שהן היום מעוטרות אינטליגנציה והתנהלות עצלה משהו (ומעוררת רחמים משהו. לזכור את המלחמה בלבנון שמפקדים ישבו ליד המסכים, לעג לרש!)  יעברו מהעולם. בכלל זה גם הסייבר מעשה ידי האדם, שתפקידו כיום בעיקר לבלגן את העולם המסודר מידיי. הרבה אספקטים של אינטליגנציה כפי שהיא נראית כיום יעברו מהעולם.

   אינטליגנציה הזאת תצא בקרוב מרשות האנושות ותעבור למה שיהיה האינטרנט. מהות של אינטליגנציה הולכת ומתעצמת שיהיה לה את הכח משלה (ואל תנסו אפילו להוריד לה את השאלטר, הזמנים האלה גזו מזמן 😊).

 

אנו נמצאים בתקופת מעבר לקראת עתיד שבו נהיה סבוכים ברשת עד למעלה מראשינו (וזאת לא מליצה). הנקודה שיש אנשים שעדיין לא מחוברים לרשת היא טיעון שלא יתפוס עוד מעט. כי לא האנשים ילמדו את הרשת. הרשת, תתפוס את האנשים. הרשת תגיע לכל אחד, תוכל ללמוד אותו, להכיל אותו, ולמהול אותו בתוך כל שאר האנושות.

יבוא יום ובו כל אחד יהיה אסיר של הרשת (יש כיום כבר אסירים מרצון). הרשת תהיה בכל מקום. נוכחת בבית נוכחת בבגדים, נוכחת בגוף, נוכחת בחוץ, נוכחת באוטו, נוכחת באינטימיות שבין אנשים. הכל, אבל הכל, יימסר הלאה, יועבר הלאה, יימסך בכל המערכות הרלבנטיות. גם הפעילות בתוך המוח תהיה נראית לרשת.

יחד עם זאת יהיו שטחים מתים לרשת והם התקווה של האדם החופשי (אל תגלו). היכולות הרוחניות של האדם  כמו חשיבה טהורה שאינה תלויה בחומר (שם יש לו חופש מוחלט) ותפישה של העולם העל-חושי.  ועוד ציטוט שממצא יפה יכולת של אדם לחיות במקום שבו לרשת אין דריסת רגל ולא חשובה האינטליגנציה שתוקדש:

“The Human being must find his full freedom out of nullity and the new perception must be born out of thid nullity”.

אל תגידו "לא ידענו".

 באחד הבקרים חשבתי על אחריות Responsibility

אחריות יש לגלות כלפי העולם החוצה.

אחריות מלאה על מעשיך זה אומר אהבה כלפי כל מי שאתה לא וכל איפה שאתה לא.

אחריות זה להגיד כן, זה אני כאן.

להתקדם הלאה ולהשאיר כאב מאחור זו חוסר אחריות זו חוסר אהבה.

אהבה ללא דופי ללא תנאי כלומר אהבה אמיתית כוללת זוהי האחריות כלפי השני.

שנאה - חוסר אחריות.

ייחוס תכונות שליליות זה להתחמק מאחריות שלך מול האחר.

באותה מידה להטיל הכל על אלוהים זו חוסר אחריות.

אחריות זו גם ידיעה שאתה חלק בלתי נפרד מהשלם. אתה גם רק חלק. זוהי ענווה. ולכן יש בך אחריות כלפי השלם. ואם זה לא במעש זה ביחס, אל האחר.

אז אפשר שנוכל להיות אחראים, נכון?

One morning, befoe waking up, I thought of Responsibility

Responsibility must be shown towards the outside world.

Full responsibility for your actions means love towards all you are not, and all where you are not.

It's a responsibility to say yes, it's me here.

Impeccable unconditional love, meaning true love, is the responsibility towards the other.

To move forward and leave pain behind is irresponsibility and lack of love.

Hatred - irresponsibility

Attributing negative traits is evading responsibility

Imposing everything on God is irresponsible.

Responsibility is also knowing that you are an unseparated part of the whole. and you are only a part. It is modesty. Therefore, you have a responsibility towards the whole. If not as act, then in relation to the other.

So, WE can start acting responsibly, right?

יתרון המיעוט וסיבות למקוריותו

 

הרבה פעמים אני נמשך אחרי הכאוטיות בהתנהלות של חבורות הצעירים אשר מנסה למשוך תשומת לב ומתפרעת במקרים רבים בציבור. מבחינת ההסתכלות (ויזואלית והתנהגותית) ניתן לראותם כמיעוט, ובתור מיעוט המנתק את עצמו מהרוב, מרשה לעצמו לבעוט בחוקים ובמוסכמות של הרוב ובכך ליצור את הניגוד שבאופן פרדוקסלי היו מעדיפים שלא יהיה קיים. הניגוד שמבליט אותם בתוך הרוב למרות היותם מיעוט, ההתרסה שמפנה אליהם את האנטגוניזם של הרוב אך לעומת זאת מבטלת את ביטולו של המיעוט.

בנוקטו צעדים הפוכים לייצוגיות ולפרקטיקה המקובלות של הרוב,  המיעוט מופיע כנגטיב ופיתוחו גם כמנוגד לרוב. נגטיב במובן של הבלטת ההיפום והשוני בין הרוב למיעוט (לבן – שחור, משכיל – בור , מבוסס – עני,  נוצרי – מוסלמי, נוצרי – יהודי  ). בתור אחד שזכויותיו נשללות ממנו אפריורי הוא מרשה לעצמו בסוג של ייאוש והתרסה שבאים גם לעודד את האגו הנמוך שבו להיות שונה, לבעוט בחוקי הרוב ובכך להשיג לעצמו נקודות זכות המבליטות אותו, זמנית, על פני הרוב. מאותו מקום הוא גם משתמש בכוונה בשפה ובהתנהגות וולגרית (שהרוב מטעמיו אינו מרשה להשתמש בה אלא כשהוא יוצא מגדרו (ואז הוא כן מרשה לעצמו 😊) על מנת לבטל את ייתרון הרוב המשתמש בשפה המקורבת לשפת החוק על מנת להשליט את רצונו (כאילו דמוקרטי) ולהגדיר מצבים  לפי רצונו ולפי השקפת עולמו, כי מול השפה וההתנהגות הוולגרית הרוב בדרך כלל נסוג. מיעוט המשתמש בשפה המיוחדת לו משיג יתרון בהבנה המשותפת לעצמו המנטרלת את הרוב מהשפעה.

בהיותו מיעוט הוא מרשה לעצמו התנהגות כאוטית, כזאת המהווה היפוך להתנהגות הרוב, שיציבותו ולכן גם התנהלותו, התלויה בקיום המוסכמות והחוקים של הרוב אך גם במילים אחרות "ללכת בתלם". בהיותו כזה המיעוט מרשה לעצמו חוקים אחרים ולפעמים חוקים חדשים שלא תלויים בקודמים להם, שכן זו אחת מהפריווילגיות של המיעוט שהוא לא חייב להיות מגובש שכן הוא מגובש מעצם היותו מוקף ברוב, כלומר הגיבוש שלו לא נובע מהפנים כפי שאצל הרוב, אלא נובע מהלחץ החיצוני עליו הנוטה להשאיר אותו מאוחד בצורה מסוימת, כלומר משאיר אותו מקובץ כמו בהשאלה כפי שעדר כבשים מקובץ בגלל כלב רועים שהוא מייצג את הדחייה והלחץ שמפעיל הרוב על המיעוט. התנהגות  השונה במהותה ובחוקיה הפנימיים מהתנהגות הרוב, נוסדת פעמים רבות לא בגלל שהמיעוט נחות לעומת הרוב בהתפתחותו אלא כאמצעי לגידור ולבידול המיעוט (זרמים פנימה והחוצה) לעומת הרוב, ההתנהגות והחוקים הפנימיים השונים שומרים על המיעוט מפני סחיפה והתמזגות ברוב  מכיוון שהסתכלות שלילית על המיעוט היא די בהכרח הסתכלות של הרוב. אין התנהגות המיעוט שפיטה באופן אובייקטיבי, כי האובייקטיבי הוא המסתכל מחוץ לשני המעגלים מעגל הרוב ומעגל המיעוט. בהיותו חופשי או משוחרר או בור מול המוסכמות והחוקים של הרוב, המיעוט יכול לאמץ לעצמו דרכים והתנהגויות ויצירתיות אחרים (או מקוריים) שכן הם אינם נובעים משום אוטוריטה  לא תרבותית ולא התנהגותית. בתור שכאלה יש נטייה לדרכים המובעות בתוך המיעוט להיות כאוטיים כי הם נובעים גם מההתנהגות האנטי-מז'ורית וגם מהעדר בסיס מסורת ואוטוריטה מחייבת וכופה. המעוט מתריס כלפי הרוב בהתעלמות במפגיע ממה שהרוב יכול להציע מתרבותו, ובחיפוש והשאלת מוטיבים השייכים לתרבות אחרת או למיעוטים אחרים. כלומר הם יכולים לנתב את עצמם לשתי דרכים עיקריות חיקוי של תרבות/מיעוט מרוחק, ו/או יצירת דברים חדשים שאינם נשענים על מסורות או אוטוריטות קיימות והקשבה למתרחש באוויר או למתרחש בטבע סביבם. הם חופשים מהמוסכמות והחוקים המחייבים והם יונקים את דרכיהם החדשות מהקליטה שלהם של החלל סביבם. והחלל סביבם תמיד מדבר, תמיד אינו ואקום. החלל תמיד מעביר את הכוחות הפועלים סביבנו.  ובמיעוט , עקב הינתקות מהרוב וחוסר הקשירות לרוב והיותו בחלל משפיע הסוכך מעצם טבעו על אלו הנמצאים סביבות ולכן הרבה פעמים מנתק  אותם מדברים רבים, מהשפעת  חזקות של טבע, מהקשבה לנעשה בתוכם ובתוך זולתם, כלומר יש זרמים חזקים בתוך הרוב שסוחף איתו את העדר.  אצל המיעוט  עקב שחרורו מכבלים חיצוניים הוא מושפע מגורמים לא מלאכותיים כמו הטבע סביב, עונות השנה, אירועים חזקים בסביבתו. יש למעוט אפשרות טבע שיכול לקחת כל אחד מהם לכיוון אחר או לחזק כיוון משותף אך כיוון לא מחייב לפעולות לא סדירות לא קשורות לא בהגיון של הרוב. פעולות אלו יכולות להיות כאוטיות כי לכאורה אין בהם הגיון הם אינן נובעות מהעבר אלא מתפרצות של כוחות עכשויים שאולי אינם ערים להם בדיוק אך סוחפים אותם.

כלומר יש איזה ייתרון אובייקטיבי ראשוני במיעוט, הייתרון שאינו תלוי ברוב לפחות בכיוון שהוא לוקח לעצמו לא הכיוון שהוא נאלץ לעשות אם הוא תלוי ברוב.  הייתרון נובע גם מהתעלמות הנוחה של הרוב מהמיעוט, לרוב נוח להתעלם או לא לשים לב או לא להתערבב עם המיעוט  ולכן הוא יכול לנסות לכפות את חוקיו על המיעוט אך בגלל שאין לו צורך לכפות אותם בכוח אם הוא בטוח בכוחו. המיעוט נשאר ללא לחץ.

זאת אחת מהסיבות של "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", כלומר היצירתיות הנובעת מאי כבילות למגבלות נותנת חופש ליצירה אוטנטית ומקורית, ניתן לראות את זה בהרבה קבוצות של מיעוטים, אם היהודים בגולה, או השחורים בארצות הברית שהרבה מהתרבות המקורית של ארצות הברית הגיעה מהם.

הנכון שהמיעוט אינו משוחרר לגמרי מכבלים, גם אצלו יש מושגים ויש לו את הביטויים שכבלים אלו מגבילים. אך מספרם של אלו בטל בשישים.

 

האפשרות שהצופה בקבוצת מיעוט מרגיש שייכות לקבוצה זו למרות היותו מזוהה עם קבוצת הרוב. וזה מביא אותנו להסתכלות פנימית ואי הכחשת הרגשת המיעוט לעומת הרגשת הרוב השוררת בדרך כלל בחיים של חבר מקבוצת הרב. הרגשת המיעוט נגרמת על ידי הרגשה מנוגדת לדעה הרווחת ברוב. היחיד ברוב יכול להרגיש בתוכו מיעוט כאשר עולה בתוכו הרגשה המנוגדת להרגשה הנחשבת לתקינה בתוך הרוב. הרגשת המיעוט הזאת נתמכת על ידי הרגשת האינדיבידואליות השוררת בבן אנוש בן זמננו  הרגשת המיעוט יכולה להיגרם מאינדיבידואליות הבאה לתודעתו הערה של האדם או הבאה לידי הכרה בצורה תת מודעה, על כל פנים היא שם. היא קיימת בן אם האדם ער לכך או לא. הרגשת המיעוט נפגשת עם הרגשת האינדיבידואלית או נוצרת ממנה, אחת היא בעצם. כי המיעוט נמצא בתוך כל אחד אולי זה מבהיר את הכמיהה הכפולה והמפצלת באדם להיות חלק מרוב, שהקבוצה אליה שייך תהייה הרוב מצד אחד, ומצד שני כמיהה לחופש מהרוב, לחופש של להיות מיעוט, שונה ובכך להרגיש את עצמו כיישות עצמאית, בעלת ערך משל עצמה.

 

ועוד מחשבה קטנה:

המקרים הניצבים מול עיננו הם המיעוטים הגלויים המוגדרים משכבר. הם המהגרים החדשים, הם העם הקטן הגר בתוכנו ועוד דוגמאות רבות מספור. אך יש גם מיעוטים שאינם בולטים ואולי גם משתדלים לא להבליט את עצמם, כמו האלפיון העליון, כמו שופטי בית המשפט העליון כמו הטייקונים, האוליגרכים הבונים החופשים ועוד. מיעוטים אלו (שיכולים להיות גם אליטיסטים) אינם מבליטים עצמם כמיעוט אך מבליטים את ייחודם. הם אינם חשים מיעוט אך לפי כמה פרמטרים אינם יכולים להימלט מלהיות מיעוט.

ככל שמרחיבים את זוית ההסתכלות דומה שלאן שמסתכלים מוצאים מיעוט וככל שמוצאים יותר קבוצות מיעוט כך מצטמצמת גדולתו של הרוב. דומה שבמקום רוב, היום יותר מתמיד, אתה מוצא שהוא, הרוב, מורכב מפסיפס של מיעוטים. אולי בדומה לישראל לפני עצמאותה בה גרו שני מיעוטים הערבי והיהודי. דומה שהיום יותר מתמיד, מרגישים בארץ שלנו ערב רב של מיעוטים ,

מיעוט הלוקח את כוחו מרוב מרוחק, משייך את עצמו אליו, שוזר רקמות משותפות ואז מציג את עצמו כנציג הרוב, למרות מיעוטו.

תפקיד האמן לקחת אותך מעבר...

 

"תפקיד האמן לקחת אותך מעבר לאינטלקט ולאגו אל התחלה טהורה מולה אתה עומד בחוסר משמעות"

כשאני מסתכל על עבודת אמנות עכשווית במוזיאון, יש לי חוק פשוט.

אני לא מפרש את היצירה (כי יצירה עכשווית בדרך כלל קשה לפרש, כי אין נקודות אחיזה ברורות). אני עומד מול היצירה ונותן לה לעבוד עליי. אני לא מפרש ולא נמלט לאף קונספט או הסבר. אני רק עומד מולה ונותן לעצמי להיות ריק. מרשה לעצמי להיות אפס באומנות ולא להבין.  היצירה מתחילה לעבוד עליי ואני משתדל לא לתת הסבר אלא לחכות. לאחר צפייה עולות מילים בתוכי שאיני יודע מהיכן הגיעו ואני מוצא את עצמי או מסביר לעצמי או מסביר לאחרים מה הרגשתי ומה עלה ואיזו תובנה זיכתה אותי.

אני משתדל לא לתת להכנס לעולמות ידועים אלא מנסה במילים שלי להגיד מה עולה בתוכי. ואלו בדרך כלל דברים חדשים בשבילי. בדרך כלל זה לא קל. האדם רוצה להסביר מה שיותר מהר מה עומד מול עיניו. המבוכה שבאי הידיעה. ההישארות באפס בריקנות מעיקה ומבקשת מפלט (הפיתוי לחזור לאזור הנוחות הוא ענק עם כוח כביר). החוכמה היא לא להימלט ולא להיתפש אל פתרונות קלים אלא להשאר בחוסר ידיעה מה שיותר זמן. אולי אפילו כל הזמן שאנו מחלק לעצמנו .