לקראת משהו חדש

בוקר, בחוץ סערה שקטה , אני רואה זאת לפי ענפי השיחים הנסערים במרפסת ממול אצל השכנה נסערים וזזים כאילו רוצים להמלט ממישהו אך נטועים במקומם. אינם יכולים לזוז לאף מקום מבועתים נעים מנסים להחלץ בהסטריה הגוברת והולכת עם גבור הרוח . גם שקט בחוץ , כך נשמע לפחות בשבע בבוקר יום שישי , החלונות סגורים בגלל הקור והגשמים ולא מגיעה כמעט אף אוושה פנימה , רק אם אתאמץ אשמע אולי קול מנוע חרישי עובר מתחת לחלון . קצת הרגשה של חרשות הייתי אומר , מן שקט המעיק על עור התוף ולוחץ אותו , שקט ששומעים את הצלילים שבתוך הגולגולת , עדיין לא את הקולות שבתוך הראש , אולי גם זה יגיע יום אחד ויהיה מעניין מה לקולות אלו יש לבשר לי. זה לא שלא קורים דברים דומים . כבר קרו לי דברים כאלה , שפתאום משהו נאמר בתוך ראשי , בעיקר לקראת סוף השינה שאני כבר כמעט ער בדרך כלל שם שאיני מכיר , אולי שם שאינו קיים כלל ואני רץ מחפש אותו בגוגל אך לשווא . מעניין בצורה כזאת היכן חברי עמוס שנעלם . הם בטח כועסים, על חוסר שמירת קשר , לא שם ולא כאן ולפעמים נדמה לי שמה שקורה (ולא צריך לדעתי לקרות כך) שחלק מהחברים נושרים ויש חברים חדשים שרוכשים עם הזמן , אך גם נראה לי שחברים חדשים בגיל מבוגר זה דבר שאינו קורה ,כי כבר מסתובבים באותם המעגלים החברתיים . אני חושב שאין סכנה לא לפגוש אנשים חדשים אם הכל פתוח ואין פחד מאנשים חדשים , דבר שקורה המון המון.יש פחד מאנשים חדשים או שאני מדבר בשמי בלבד , לא קושרים קשרים עם אנשים חדשים , לא קושרים קשר עם אנשים לא מוכרים, לא קושרים קשר עם אנשים שלא כמוך , לא קושרים קשרים שיכולים להיות קשרים מסוג חדש, לא מוותרים על חברים ישנים גם אם מוצו כל הדיבורים כל המראות כל החדשות ומה שנשאר הוא מה שהיה בלבוש אחר , מה שנשאר הוא רמץ ואפר של מדורות שהודלקו במקומות שונים, שהודלקו בימים אחרים, שהזינו חום שסילק את הקור, שסילק את הבדידות, שהביא שמחה גדולה שהדביק עוד אנשים שהדביק אותם אחד לשני שנעשו דבוקות של אנשים ששמחו ועלזו להפגש ולטייל להפגש ולשיר להפגש וקצת לדבר. ומה יהיה עכשיו שואל הקול בראשי, ואני עונה לו כמו שאני עונה לכל חבר או חברה הדואגים בהסתכלים קדימה .

מה שיהיה יהיה ונורא צריך לסקרן אותנו , צריך לסקרן אותנו כי נגיע למקום בו לא היינו לפני כן ואיני מתכוון למקום שאחר המוות. אני מתכוון למקום שבו גופנו יהיה חסר אונים ונצטרך להסתגל לתלות מוחלטת בסביבה החיצונית לנו , שבו גם מחשבות חיצוניות יהיו אלו שיקבעו לגבינו. נצטרך להסתגל להשפלה , לצניעות לענווה , כמו השוק שחטפתי שנכנסנו פעם ראשונה לחדר בבית האבות של הורי , שתי מיטות , שידה , ארון , שולחון קטן מקום לטלויזיה וזה נשאר כל עולמם מזמן זה ואילך , לא חדרים ולא שירותים ולא סלון ולא מטבח לא לגשת בלילה למקרר ולא לשבת ולהסתכל החוצה לגינה משולחן המטבח בבוקר תוך לגימת קפה בראש מהורהר. לא ספרים ולא כלום. נשארה טלויזיה למי שרואה וזהו. נשארה מיטה , נשאר קיר ויש את העולם החיצוני בבית האבות שזהו החלל בו ישנה פעילות משותפת ויש את החלק שבו אוכלים . אפשר להיות גם חולה בפרקינסון , אפשר להיות חולה באלצהיימר ואז גם העולם החיצוני נסגר ויש רק את העולם הפנימי שלאף אחד אין חלק בו , אף אחד לא יכול להתחלק איתך במה שעובר עליך, אתה יכול לצעוק להתמרמר להתמרד , את יכול להפוך עולם , כל זה רק בפנימך , שום דבר לא זולג החוצה. בחוץ אתה כמו מומיה שום תנועה לא מוסגרת לא משודרת אלא אם אתה ממזר בר מזל ועיניך עדיין מדברות ואומרות דבר מה לא מובן לעולם החיצון. אז מה עובר בראשך, מה אתה מרגיש לאן אתה הולך עם זה , מה אתה מפתח עדיין אם יש בך עדיין יצר של יצירתיות , משהו של עצמיות אם אתה עדיין לא במצב של הזיות או חלק כאן חלק בעולם אחר של רוחות ומלאכים ושדים ושטנים , אם אתה מודע בחלקך או ברובך למצבך אם אתה יודע שאתה ער או לא . האם יש מצב ליצירתיות לחיפוש , האם יש מצב לשמחה , לחוסר יאוש האם יש עוד מצב שמעניין בחיים ,שעדין אתה נאבק על דברים שאתה סוחב כל החיים, כבוד עצמי , ערך עצמי התייחסות לאחרים ,לעולם שבחוץ , האם הרגשות עוד פועמים בך , ומשתוללים כמו גלים המאיימים לנפץ את חומותיך , האם רגשות של ייאוש וחידלון של בכי של קינה על מה שהיה הם מנת חלקך או שמא , למרות הקושי , אתה צוחק בפנים , אתה שמח על הממצאים החדשים שלא היו יכולים להמצא בתנאים הקודמים שבו אתה שלטת בעולמך שבו הודעת לעולם החיצוני , מה אתה חושב מה אתה מרגיש מה אתה רוצה . האם אתה מגלה דברים חדשים על עצמך, האם אתה מחלץ דברים חדשים מתוכך , האם אתה עדיין מתפעל מחומרים שנחצבו מעומק שעד עתה לא שוער.

האם אתה מברך את המצב בו אתה נמצא בנשימותיך האחרונות , האם אתה נמצא בך ברגעים אלו שאתה נאבק עדיין על כל נשימה , האם זה מפריע לך להיות אתה באותו רגע , אולי זה מעצים את היותך באותו רגע נאבק על שביבי חיים אחרונים , האם כולך נזעק מכל קצוות תבל להאבק על כל פירור אוויר , על פחד המוות ,על זעקת הפחד. אולי אתה משלים , נותן לחוסר האוויר לשלוט בך לפרפר בתוכך באופן לא רצוני לשאוף ללגימת אוויר אחרונה בכוח שהוא אינו שלך כבר ואינך יודע מאין הגיע , האם אתה שם כאשר צריחת הניתוק , או השקט המקפיא של הניתוק , מפריד אותך מן העולם , ואתה נעלם אל התהומות האין סופיים החשוכים כמו אבן הנזרקת לבאר עמוקה ונעלמת מן העין ומהאוזן ורק ממשיכה ליפול לאינסופ. הנופל אתה לאין סוף ? האם הכל מתפוגג כמו ערפל בוקר ביום חם ונעלם לבלי תפוס. האם נשאר בך משהו שעדיין משתומם , תוהה , פוחד . או שנגמר , ואין עוד , נעלם.

מה נעים יותר לשמוע , מטריאליסט, רציונליסט, דתי, מיסטי, נפשי, רוחני, מה?

בסוף שכבנו במיטה המתכוונת שלה והסתכלנו בפרקים שונים בטלויזיה , על כל מיני ראיונות עם אנשים שונים שיש להם מה להגיד ביניהם אטינבורו הקריין המפורסם מנשיונל גיאוגרפיק , והתגלה בן אדם עם דיעות מטריאליסטיות , רציונלי , כך הוא מגדיר את עצמו אובייקטיבי , כמובן דרווינסט, אין אחרי המוות אין רוחות אין שדים כל התורות והמיתולוגיות הן סיפורי בדים של כל העמים,, ככה בין השורות דיבר בזלזול על היהודים או על הישראלים בין השיטין , באיזה שהוא מקום היה לא נעים לשמוע אותו, גם כשאדם לא מערב רגשות לא נפש ולא את הפסיכו שלו ורק משדר את הדברים רציונלים שהן בהם שאר רוח הרי הם משמעממים עד מוות כי אין בהם חידוש ואין בהם חיים , יורקים אותם אנשים שלא מוכנים להסתכל יותר גבוה מהקומה שלהם , לא מוכנים להרים את העיניים את המחשבה , צמודים בפחד ובאימה לדיעותיהם הקבועות המקובעות , מעניין היתה הכחשת הרגש אצלו , הרגש בקשר לאמא לרעייה שנפטרה בתאונת דרכים, מעניין היה לראות אותו בידיים שלובות על החזה ובשיכול רגליים , שפת גוף הכי סגורה שיכולה להיות , הכי מתגוננת כמעט , שלב אחד פחות מתגוננת מידיים שמגוננות על הפנים. כולו ההפוך של הכומר שהיה לפניו , כומר שלא נראה כבר כל כך טוב,, שהיה אלכוהוליסט , שאיבד את רשיון הטיס שלו, שכמעט אסרו עליו להיות כומר בגלל האלכוהול , גלוי, עם חוש הומור, מדבר על חולשותיו ללא היסוס וללא מורא ופחד , על נפילותיו ועליותיו , על המקומות הנמוכים שלו וגם על המקומות הגבוהים שלו , לא מתיימר לא פוסק , רך לא מתנשא , היה מרגש לראות בן אדם אנושי כלומר עם המון תכונות שנקראות אנושיות , לא על אנושי כמו אטינבורו החף כמעט מכל חולשה , וגם מוסיקה אינו מייחס למשהו רוחני אלא לאיזו יכולת טכנית כשרונית פיזית , המעידה כי בעליה כמו בך הוא גאון וכולי.



אי אפשר לקחת ממנו את הייחוד כמו שאין לקחת ממני את השאיפה לראות בכל אדם את היכולת לזהות את הניצוץ הנוסף לכל ידע החיים שלו , לדבר הנוסף לעובדות היבשות , לרגש להופעת הנפש לפנינו , להופעת התובנה של הסטוריית אדם את ראיית הנפש של האדם לאורך הדורות כפי שהיא מתבטאת במיתולוגיה שלו , להרגיש כי סיפורי העמים הרחוקים של אלפי שנה קדימה אינם אלא השתקפות של סוג של מידע שלא רק נמסר על גבי האדמה אלא נמסר מאוטוריטות דתיות רוחניות שהיו פעם האוטוריתות הקובעות, האוטוריתות שכתבו את המיתולוגיה היוונית את התנך היהודי ואתה הוודות ההודיות , ודאי בסין העתיקה, כולם כתבו דברי חכמה שלא תמיד היתה מסקנת האדם בן זמנם אלא ניתנה על ידי הכוהנים או נביאים שבפירוש מסרו שדבריהם נמסרו להם מלמעלה.


כל בן זמננו שהוא חילוני ואנטי דתי, ומדבר מתוך אובייקטיביות נאיבית ודאי יכחיש כל שייכות לגישה כזאת , אבל יש הרבה אנשים שהם לא פחות מציאותיים ולא פחות נטועים באדמה , אשר נותנים גיוון יותר גדול לחיים ומבינים שכמו שאינם מבינים את חיי היום יום ומקבלים אותם, כך ממש הם לא חייבים להבין את כל הדברים הרוחנים שאנו מקבלים ממקורות קדומים אך ניתן לקבל כמה מהם, לאחר שמתעמקים בהם ומוצאים בהם תשובה לסקרנותם ותשובה לשאלה או שאלות הקיימות בליבם .

פרינג', שוליים או מרכז, טפל או עיקר

חלק ב' (המשך לחלק א'...)

הפרינג' היום הוא רצוי ומחוזר , קהל של היום מחפש את הדברים השונים, מחפש את האמת , את הבשורה , האנשים צמאים ליצירות שתסברנה להן את העולם שתסברנה להם את החיים , לא אלה שהתחנכו לפיהם, לא אלו שנתחבו בכח לפיהם . אנשים מחפשים את היצירה שתסביר להם את החיים לא כזה ראה וקדש אלא כאפשרות חדשה , כפתח לקראת עולם מתחדש פתח שנוצר בנשמה ולא במחשבה פתח שגם יתן את ההרגשה הנכונה ולא את המחשבה האינטלקטואלית. זאת אחת הסיבות שיש המון פרינג' זאת הסיבה שהמון אירועים פרינג'ים מביאים אליהם המון קהל , הרבה פעמים בהפתעה באופן בלתי צפוי . (ואיני רוצה להכניס עוד המון גורמים החוברים , כמו תקשורת, אינטרנט, זרימת מידע , הגעה ישירה לקהל פוטנציאלי ועוד')

היום יש המון יוצרים , היוצרים הם גם הקהל , היום העירוב בין יוצרים לקהל הוא דבר מתפתח , הוא הולך לקראת מקום שבו מתערבבים יוצרים בקהל היוצרים ומשני גוונים של יעודים מתקבל גוון חדש של יוצרים-קהל-יוצרים.

היום מכיוון שכמעט כולם יוצרים הרי שכולם גם קהל, ואותו קהל יוצר הולך לחזות ביוצר-קהל אחר . מכיוון שהוא יוצר , הוא גם יודע להעריך נכונה את המוצג לפניו . מה שמוצג לפניו מתקבל רק כשהוא אמת ויש בכנפיו בשורה . אותה בשורה הופכת ליצירה המוצגת לפני היוצר הקודם שכעת הוא הקהל וכך ישנה התפתחות מאד מהירה אך מוכרת ומובנת לקהלה . אין היצירה מנותקת היום מהקהל . יותר מאי פעם היצירה מחוברת לקהלה . מובנת ומתקבלת ברצון . יותר מאי פעם היוצר אינו צריך להסביר לקהלו . הסינתזה בין היצירה לקהלה נתפרת תוך כדי התקדמות ובסופה היצירה משולבת בקהלה לבלי הכר. הקהל כבר אחר בגלל היצירה והיצירה גם היא שונה כבר בגלל הקהל שקבל אותה . כלומר היצירה עצמה כפי שהיא מופיעה תהיה דומה לזאת שהופיעה ערב לפני , אבל הבשורה שלה כבר שונתה , היא כבר סונתזה בלב הקהל ולכן היא כבר שונה למעשה. גם המציגים ( רקדנים שחקנים וכאלו מין) כבר יודעים שהיום הם מציגים משהו אחר , שוב, למרות שהמילים אותן מילים והצעדים דומים. ובכל זאת הכל שונה. אני מקווה למענם שהם יודעים שהיצירה כבר שונה . היא שונה בגלל שהיא כבר שנתה את העולם . הבשורה שלה שנתה את העולם . העולם השתנה עקב הבשורה וכך שלובים זה בזה בספירלה , היצירה והעולם מתפתלים זה עם זה משנים זה את זו ומתקדמים תוך כדי השתנות .

כל המתואר כאן מסביר מדוע אין קונצנזוס (מת על המילה הזאת , אחת מהמילים שחייבות לקבל פרס נובל למילים) בפרינג' של היום . כל ההשתנות הבלתי פוסקת , אינה צריכה לייאש אף אחד ( "אוף, כל הזמן צריך ללמוד ולרוץ אחרי ההשתנות , אי אפשר כבר להנות ממה שרכשנו עד כה"...) ההשתנות של היום והחידוש של היום חוץ מהיותם משנים את העולם גם משנים אותנו בלי הרף, ומי אשר משתנה תדירות , מרגיש בליבו את פעימות הזמן את דופק העולם וההשתנות משאירה את האדם שמח ועירני . אפילו אם לא קורים דברים דרמטיים . אז האדם גם לא רץ אחרי גירויים , השמחה שבפנים היא זאת שמאירה לו את החיים . היום החיים צריכים להאיר מבפנים החוצה ולא מהחוצה פנימה . וזה כמובן סיפור אחר לגמרי.

* גם היום יש להקות המושכות קהל של עשרות אלפים , יש להקות כאלה ויש סיבות לכך שהחומרים שלהם מושכים את הקהל הזה ויש משמעות לקהלים שונים. מה מקבלים הקהלים האלו , מה אינם מקבלים בהתכנסויות כאלו, כאן המקום לתיאור מצב שונה .

הרולד רובין - אמן כי לא יכול אחרת

ראיתי את הרולד רובין בטלויזיה (אפשר גם ב גוגל )  וזה שם
כל כך אנגלי ומוזר לכל כך יהודי,כל כך רגיש ואמנותי
שיודע לנגן ולצייר בצורה יוצאת דופן שאתה מתפלא
איך יוצא בן אדם כזה עם רגישות שזורמת לו מהאצבעות אבל
גם מכל גופו בכל מיני חוטים ורישומי פחם דקים ומתפתלים
ושהוא הולך או יותר נכון להגיד מרחף ממקום למקום אז נראה כאילו
לידו או ממנו מרחפים כל הרישומים ויוצאים ומתנדפים ממנו ונשזרים
ממנו ומקבלים מרקם כמו הציורים שלו שלמרות שיש שם צבעים הם ציורים
בלבן ושחור , כשהשחור שם הוא בצורת רישומים (למרות שזה בצבע) והרישומים
מרחפים וצפים ולובשים דמויות נוזליות ומרחפות שגופם גם הוא אלסטי לפי הלך
הרוח של המצייר אותם . ולמרות שהדמויות דמיוניות ויכולות להיות מפלצתית לפעמים
גם שהן כאלה יש בהן דבר מה נעים. גם שהנושא כאילו לא נעים ודומה שרואים מבעד
לפיגורת הדמויות את האמת המסתתרת מאחוריהן והאמת היא מרה והאמת היא זקנה
וחדה ולא מסתירה מאחוריה אמת אחרת חדה יותר. אז בכל זאת יש משהו , יש משהו
רך ועדין , שגורם לך לא להזדעזע , לא להרתע אלא להרגיש רכות אל הדמויות ואתה יכול
לאהוב אותן אם תראה את הצייר לידן .
דומה שהצייר מצייר את עצמו דרך כל מיני תמונות ומחזות מהחיים או מדמיונו , הציורים תמיד
יוצאים מדמותו הציורית של הרולד רובין ותמיד גם חוזרים אליו כבני דמותו השונים
מכיוון שהוא גם מדבר בצורה מיוחדת ומגלגל רעיונות תוך כדי דיבור יומיומי וגם נע בצורה אופיינית .


גם תנועותיו דיבורו דרך ציורו ונגינתו כולם מציירים את ציוריו , אתה מפשט את דמותו ומוציא אותה מפוקוס של תשומת ליבך ואז אפשר לשים לב לציורים שלו שעדיין לא יוצרו או כן צוירו שמלווים אותו לידו ואולי גם בתוכו , בעצם הוא שקוף ליד ציוריו והם יכולים לזרום דרכו להכנס ולצאת כאוות נפשם או כאוות נפשך הרואה והמסתכל על רובין הרולד . הוא הוא ולכן הוא משכנע כל אחד שהוא תמיד הוא ולכן יש לו דיבור עם כל אחד , גם אם דמותו יכולה להראות מוזרה לאדם מן היישוב . הרי הדברים שיוצאים ממנו כאילו לא יוצאים ממנו אלא ממה שמלווה ועוטף אותו וכך אתה יכול להשאר אתה , אינך חייב לצאת מתוך עצמך כדי לפגוש אותו , כי הוא מרחף סביבות ומגיע אליך ואתה רק צריך להנהן בראשך פנימה ולקבל את דבריו כמו הגיעו מהאוויר אליך , לא מדמות אנושית עם אגו אלא מדמות אנושית ריקה מאגו . אי אפשר להגיד ריקה מאגו כי האני שלו קיים , שלו וגמיש. אבל זה אני שמרחף כל כך גבוה או כל כך נסתר שלמעשה אינו מורגש ורק הבשורה שלו מגיעה אליך מרוככת ומתאימה גם לחלק האני שלך שמתגעגע וכמה ושמח לקראת הבשורות הללו שהן בשורות בעלות גוון אמנותי ולכן כל כך נעימות ללב כמו צרי ללב כמו משחה ענוגה שמושחת את הלב ללא משים .