לקראת משהו חדש

בוקר, בחוץ סערה שקטה , אני רואה זאת לפי ענפי השיחים הנסערים במרפסת ממול אצל השכנה נסערים וזזים כאילו רוצים להמלט ממישהו אך נטועים במקומם. אינם יכולים לזוז לאף מקום מבועתים נעים מנסים להחלץ בהסטריה הגוברת והולכת עם גבור הרוח . גם שקט בחוץ , כך נשמע לפחות בשבע בבוקר יום שישי , החלונות סגורים בגלל הקור והגשמים ולא מגיעה כמעט אף אוושה פנימה , רק אם אתאמץ אשמע אולי קול מנוע חרישי עובר מתחת לחלון . קצת הרגשה של חרשות הייתי אומר , מן שקט המעיק על עור התוף ולוחץ אותו , שקט ששומעים את הצלילים שבתוך הגולגולת , עדיין לא את הקולות שבתוך הראש , אולי גם זה יגיע יום אחד ויהיה מעניין מה לקולות אלו יש לבשר לי. זה לא שלא קורים דברים דומים . כבר קרו לי דברים כאלה , שפתאום משהו נאמר בתוך ראשי , בעיקר לקראת סוף השינה שאני כבר כמעט ער בדרך כלל שם שאיני מכיר , אולי שם שאינו קיים כלל ואני רץ מחפש אותו בגוגל אך לשווא . מעניין בצורה כזאת היכן חברי עמוס שנעלם . הם בטח כועסים, על חוסר שמירת קשר , לא שם ולא כאן ולפעמים נדמה לי שמה שקורה (ולא צריך לדעתי לקרות כך) שחלק מהחברים נושרים ויש חברים חדשים שרוכשים עם הזמן , אך גם נראה לי שחברים חדשים בגיל מבוגר זה דבר שאינו קורה ,כי כבר מסתובבים באותם המעגלים החברתיים . אני חושב שאין סכנה לא לפגוש אנשים חדשים אם הכל פתוח ואין פחד מאנשים חדשים , דבר שקורה המון המון.יש פחד מאנשים חדשים או שאני מדבר בשמי בלבד , לא קושרים קשרים עם אנשים חדשים , לא קושרים קשר עם אנשים לא מוכרים, לא קושרים קשר עם אנשים שלא כמוך , לא קושרים קשרים שיכולים להיות קשרים מסוג חדש, לא מוותרים על חברים ישנים גם אם מוצו כל הדיבורים כל המראות כל החדשות ומה שנשאר הוא מה שהיה בלבוש אחר , מה שנשאר הוא רמץ ואפר של מדורות שהודלקו במקומות שונים, שהודלקו בימים אחרים, שהזינו חום שסילק את הקור, שסילק את הבדידות, שהביא שמחה גדולה שהדביק עוד אנשים שהדביק אותם אחד לשני שנעשו דבוקות של אנשים ששמחו ועלזו להפגש ולטייל להפגש ולשיר להפגש וקצת לדבר. ומה יהיה עכשיו שואל הקול בראשי, ואני עונה לו כמו שאני עונה לכל חבר או חברה הדואגים בהסתכלים קדימה .

מה שיהיה יהיה ונורא צריך לסקרן אותנו , צריך לסקרן אותנו כי נגיע למקום בו לא היינו לפני כן ואיני מתכוון למקום שאחר המוות. אני מתכוון למקום שבו גופנו יהיה חסר אונים ונצטרך להסתגל לתלות מוחלטת בסביבה החיצונית לנו , שבו גם מחשבות חיצוניות יהיו אלו שיקבעו לגבינו. נצטרך להסתגל להשפלה , לצניעות לענווה , כמו השוק שחטפתי שנכנסנו פעם ראשונה לחדר בבית האבות של הורי , שתי מיטות , שידה , ארון , שולחון קטן מקום לטלויזיה וזה נשאר כל עולמם מזמן זה ואילך , לא חדרים ולא שירותים ולא סלון ולא מטבח לא לגשת בלילה למקרר ולא לשבת ולהסתכל החוצה לגינה משולחן המטבח בבוקר תוך לגימת קפה בראש מהורהר. לא ספרים ולא כלום. נשארה טלויזיה למי שרואה וזהו. נשארה מיטה , נשאר קיר ויש את העולם החיצוני בבית האבות שזהו החלל בו ישנה פעילות משותפת ויש את החלק שבו אוכלים . אפשר להיות גם חולה בפרקינסון , אפשר להיות חולה באלצהיימר ואז גם העולם החיצוני נסגר ויש רק את העולם הפנימי שלאף אחד אין חלק בו , אף אחד לא יכול להתחלק איתך במה שעובר עליך, אתה יכול לצעוק להתמרמר להתמרד , את יכול להפוך עולם , כל זה רק בפנימך , שום דבר לא זולג החוצה. בחוץ אתה כמו מומיה שום תנועה לא מוסגרת לא משודרת אלא אם אתה ממזר בר מזל ועיניך עדיין מדברות ואומרות דבר מה לא מובן לעולם החיצון. אז מה עובר בראשך, מה אתה מרגיש לאן אתה הולך עם זה , מה אתה מפתח עדיין אם יש בך עדיין יצר של יצירתיות , משהו של עצמיות אם אתה עדיין לא במצב של הזיות או חלק כאן חלק בעולם אחר של רוחות ומלאכים ושדים ושטנים , אם אתה מודע בחלקך או ברובך למצבך אם אתה יודע שאתה ער או לא . האם יש מצב ליצירתיות לחיפוש , האם יש מצב לשמחה , לחוסר יאוש האם יש עוד מצב שמעניין בחיים ,שעדין אתה נאבק על דברים שאתה סוחב כל החיים, כבוד עצמי , ערך עצמי התייחסות לאחרים ,לעולם שבחוץ , האם הרגשות עוד פועמים בך , ומשתוללים כמו גלים המאיימים לנפץ את חומותיך , האם רגשות של ייאוש וחידלון של בכי של קינה על מה שהיה הם מנת חלקך או שמא , למרות הקושי , אתה צוחק בפנים , אתה שמח על הממצאים החדשים שלא היו יכולים להמצא בתנאים הקודמים שבו אתה שלטת בעולמך שבו הודעת לעולם החיצוני , מה אתה חושב מה אתה מרגיש מה אתה רוצה . האם אתה מגלה דברים חדשים על עצמך, האם אתה מחלץ דברים חדשים מתוכך , האם אתה עדיין מתפעל מחומרים שנחצבו מעומק שעד עתה לא שוער.

האם אתה מברך את המצב בו אתה נמצא בנשימותיך האחרונות , האם אתה נמצא בך ברגעים אלו שאתה נאבק עדיין על כל נשימה , האם זה מפריע לך להיות אתה באותו רגע , אולי זה מעצים את היותך באותו רגע נאבק על שביבי חיים אחרונים , האם כולך נזעק מכל קצוות תבל להאבק על כל פירור אוויר , על פחד המוות ,על זעקת הפחד. אולי אתה משלים , נותן לחוסר האוויר לשלוט בך לפרפר בתוכך באופן לא רצוני לשאוף ללגימת אוויר אחרונה בכוח שהוא אינו שלך כבר ואינך יודע מאין הגיע , האם אתה שם כאשר צריחת הניתוק , או השקט המקפיא של הניתוק , מפריד אותך מן העולם , ואתה נעלם אל התהומות האין סופיים החשוכים כמו אבן הנזרקת לבאר עמוקה ונעלמת מן העין ומהאוזן ורק ממשיכה ליפול לאינסופ. הנופל אתה לאין סוף ? האם הכל מתפוגג כמו ערפל בוקר ביום חם ונעלם לבלי תפוס. האם נשאר בך משהו שעדיין משתומם , תוהה , פוחד . או שנגמר , ואין עוד , נעלם.