בן אדם טוב

חשבו שהוא כנראה בן אדם טוב, עוזר לחברו בשעת צרה בשעת צורך , לוקח אותו תחת חסותו, נותן לו מכספו, עזרתו , עובר איתו מדלת לדלת עד אשר ידלו כל צרכיו . פשוט השתנקו מרוב רגש העולה על גדותיו מטוב ליבו וגם השתפכו בפניו על סגולותיו הנפלאות , כיצד הוא מסור, כיצד הוא בלי לבקש תמורה , כיצד הוא בלב שלם וללא הגבלה , כיצד כולו, מקדיש מזמנו ומרצו וכוחו להוביל ולעזור ולתמוך בשני .


רק השני ידע למה , השני הרגיש מדוע וגם נהג בבטחון לא כאדם התלוי בחסדי השני , אלא כיודע את ערכו ויודע כי יקבל את צרכיו , יקבל את מבוקשו . ללא תחינה ללא בקשות רבות ללא רגשות חנופה והתרפסות , הוא ידע כי זה יהיה דרכו של העולם, הדרך שתיסלל לפניו. הוא היה כעיוור המניח את ידו על כתפי ההילך המוביל אותו . כמו בימים ימימה שהיו מובילים קדוש עיוור (אם קדוש , אז שיהיה עיוור , אי אפשר לקבל הכל , זאת גישה אחת , גישה אחרת, הוא קדוש לכן הוא עיוור , עיוור כי לא קדוש מספיק , עיוור כי צריך להיות פיקח לרחשי השני , לרזי הקול, לרזי הרחשים העולים מן העולם, העולים מן האדם ומספרים לו טוב מכל על המתרחש מול עיניו הסומות הסמויות, עיוור כדי שיוכל להריח את נפשו של זה מולו, את גלי החום שהוא מפיץ , עיוור כי כך רואים יותר טוב את הזולת, עיוור למען לא יטעו המראות את הנפש ,לבל לא יטעה בשדות ירוקים ברכה ובשדות חשופים את הקללה , הוא הכיר מזמן את סוד ההיפוך וכאשר אינך רואה אתה רואה את הנכוחה ) והוא העיוור הלך בטוח אחר זה שהוביל אותו . הוא ידע שזה שמוביל יעשה את מלאכתו נאמנה, הוא ידע שזה שמוביל יעביר אותו מעבר חתחתי הדרך, יכופף ראשו מפני ענפים נמוכים האורבים לאילו שאינם מוכנים, הוא ידע שזה שמוביל יסלול לפניו את הדרך למקום מנוחתו. הוא ידע כל זאת כי היה עיוור . מבעד עיוורונו הרגיש את חובו של המוביל, היטב את גודל החוב. הרגיש דרך שמיעתו, את הבטחון בו הובל, הרגיש את גלי החום הרך בדרך בו הובל. שמע את נעימת קול המוביל , את הקול השליו השמח. אולי ידע סודות גדולים מאלו , אולי ידע רחוק משניהם היכן נפגשו מזמן , והבין למה קשור אליו המוביל ולמה הבטחון בו הוא מוביל אותו , הוא הכיר את שליטתו במוביל לא כפי שבעל בהמה שולט בבהמתו , אלא בשליטת החוב הלא נראה, הבלתי מעורער. בשלמות ההתחייבות שהמוביל נטל עליו בלי לדעת באמת מדוע , רק לדעת את הבטחון בדרך, את נקיון הנפש בהובילה .ולכן גם יכולתו של המוביל לקבל צרכיו של השני דרך כח הבקשה השלמה.


העיוור לכן לא היה אסיר תודה כפי שמתבקש היה לחשוב ולהבין כשרואים את דמות שניהם. המוביל היה מובל והמובל מוביל בין השניים. רק נדמה היה מבחוץ שבטחון המוביל הוא זה שמוביל את שניהם . ולא ידעו אנשים כי בטחון העיוור הוא שמדריך את המוביל, דומה כי גם המוביל לא ידע זאת, רק העיוור ידע זאת ושתק. שתק מול העולם כמו עוד המון שתיקות מכסות את הזורם אליו, ומוביל אותו בדרכו שלו עצמו. שתיקת העיוור היא זו שיכולה היתה להפוך אותו לקדוש , כי טבעו של קדוש, יכולתו להחריש את הידע הזורם אליו . להחריש את כל הסודות גדולים כקטנים . לשתוק את מובן החיים היום יומי , וללמד רק מה שאנשים יכולים לשמוע , רק מה שאנשים רוצים להבין . טבעו של הקדוש שיודע הוא לספר לאנשים גם מה שאינם יודעים וגם אינם יודעים שהם מקבלים ממנו. רק בחלומותיהם מתפרשים להם דבריו ושם הם נספגים אל חייהם הערים . ובפוקחם את עיניהם, שכחו את אשר חלמו ואינם יודעים את אשר יודעים. רק חייהם המשתנים להם מנגד מספרים לעצמם את השינוי שחל , ולפעמים גם חברים קרובים פקוחי עיניים או נשים חשדניות , המרגישות כל דבר שונה . לא שמבינות הן את הדברים החדשים , אך אלופות הן ברגישתן את השונה , כמו מכירות הן את המשעולים בהם זורמים מולם האנשים ולכן מרגישות הן מיד כאשר מי מהם משנה את מסלולו. משנה את מסלולו ייתכן רק בנימת הדיבור שהשתנתה עקב בטחון ברגשותיו הנשענים נכון אחד על גבי השני. בטחון כי מאבק פנימי הסתיים והכוחות הפנימיים מאוחדים. בטחון נכון המוקרן פנימה , הבטחון היושב לבטח בפנימו, לא כאחיו הבטחון החיצוני הבא להפגין בחוצות כי בביתו אינו יכול לשבת . בטחון שבא להראות לעולם מה שלא קיים בפנים . בטחון שהופך התרסה. בטחון שהופך להיות חומה בצורה. בטחון מוצק ולא חדיר. בטחון שאיתו נשברים , בטחון המתרסק לרסיסים קטנים כשהוא נשבר . כמה נותר להם עדיין לפסוע בדרכים לא ידעו שניהם , העיוור ידע בשקט כי תום המסע יבשר את עצמו , כמו שמחוז חפצו ירפד אותו בבטחון חדש שאותו לא הכיר קודם , בטחון חדש במקום החדש שבו יש להשאר לתקופה זו , לשליחות זו.

להתחקות אחר חלום להתעטף בהרגשה

בבוקר קמתי עם תחושה של חלום מעניין והצטרכתי לכמה דקות לשוב אליו כחלום, כמושג, למה קרה בחלום. לאט לאט משכתי אותו עוד קצת ועוד קצת , לא ממש הצלחתי לשחזר את כל השתלשלותו (עוד עכשיו צצים לי קרעי חלום קטנים בעוד אני כותב) אבל את העקרון שלו כן, והחלום נראה כך: לאחר שהחלום התפתח ועזב את נקודת ההתחלה, וההתחלה נראית כמספר שורות (שורות המופיעות על מסך נגיד) שבכל אחת מהשורות הראשונות הכתוב נגמר בציור גליל ירוק שוכב , השורות האחרונות נגמרות בכתוב כשכל אחת באורך שונה. מאחת מהשורות הללו של הכתוב בלבד מתחיל החלום . ההשתלשלות המפורטת של החלום אבדה ללא שוב , יש כאן רק שתי דמויות (נדמה לי שיחד עם עמוס גם אורלי) המקיימות סוג של מרדף כמו במים עמוקים אך למעשה זה בסביבה של חול . מדי פעם אני מסתכל על זה מלמעלה וזה נראה שטוח ללא עומק, כמו אי של דשא קטן בתוך סביבה של חול , לכר הדשא הדליל הזה יש צורה קצת כמו הכינרת אך הוא קטן, כמה מטרים סך הכל. ושוב אני צולל אל מתחת לכר הדשא לתוך עומק החול עצמו, אל הכל שצלול למטה בהרגשה של מים ורואה שכל אחד יורה לכוון השני אך לא יורה חיצים אלא נראה כמו כמה חוטי צבעוניים עבים (יותר כמו חוטי פלסטיק עבים) שנגמרים כל אחד בצבע שונה בצורה קופסה גלילית , לאחר שכיוון החלום הוא מלמעלה למטה והצידה ימינה, החלום נגמר בצד שמאל של זירת ההתרחשות , למעלה , כשעמוס בתור ילד קטן רוכב על איזה מרכב ברזל צבעוני הממוקם על בטון ופניו מופנים לכיוון ימין של הזירה וזהו מה שאני זוכר . מתוך זה עולות כמה תמונות וההרגשה של החלום , ובחלום למעשה אין רגשות שמפעמים כמו בהרבה חלומות , יש רק הסתכלות פסיבית על ההתרחשות מבלי שקורה משהו חוץ מזה שעמוס נשאר מוחשי לאחר החלום ואורלי נשארה רק בתוך ידיעה. וגם מסלול להתרחשות , מהצד השמאלי העליון של הזירה עם תמונת ההתחלה, בעיגול כלפי מטה מצד ימין, לאמצע הזירה , אני כל פעם רוצה להגיד מסך או דף כי כך נראית הזירה כשאני סוגר את העיניים אך בנוסף יש גם עומק. כאמור אין רגשות ואני צופה פסיבי בהתרחשות וכל מה שנשאר מהחלום הם קרעי התרחשויות שמאבדות את הקונטקסט ואת הכוונה וכל העומק ואת ההתרחשות . גם את ההרגשה ואת התחושה אני מאבד. ובכל זאת יש איזו הרגשה של הישגיות בזה שהחלום לא היה כשנזכרתי בו עם פקיחת העינים, והצלחתי לשחזר אותו. כי בדרך כלל מה שקורה , אני נזכר בחלום , הוא נפרש כהרף עין מולי לכל אורכו והתרחשותו ואחר כך נעלם ללא יכולת להשתחזר ואובד לנצח. נשארת רק התחושה האובדת של ההרף עין שרואה הכל. תוך כדי תקתוק על הקלידים הנמשך ברובו בעיניים עצומות , כי זו כתיבה עיוורת , אני מרגיש את הציפורניים מקישות על המנענעים ואני חושב שצריך לקצוץ את הצפורניים או לפחות לסדר אותם , שכחתי מה המילה מהדוייקת , אומרים לנטול ציפורניים? כי לנטול זה את הידיים , אני נזכר שקוצץ הציפורניים הטוב נמצא בתיק גב שאני לוקח לעבודה ואומר לעצמי שצריך לזכור להוציא אותו משם עם פקפוק ביכולתי לזכור זאת לאורך זמן , כי יש לי יכולת לשכוח דבר שהתחייבתי אליו, לאחר זמן קצר מאוד.


המחשבות לוקחות אותי לבתי וסכום שאני נותן לה מידי חודש וכל הקשור בזה (מעשייה ארוכה וקטנונית) וגם למאתיים שקל שאני שולף מהארנק ונוטל לה כל פעם שהיא מגיעה לתל אביב או כל פעם שאני מגיע לירושלים. ונדמה לי שאני מוציא את הכסף מהארנק כי זו סוג של מורשה שקבלתי מאמא שלי ואיזה התנהגויות יש לנו שהרבה מתוכם קבלנו, ולא נובעות מתוכנו כפי שהיינו רוצים לחשוב, לא מהחלטתנו והרגשתנו אלא , סוג של תמונה שנשארה איתנו מהורינו או מי ממשפחתנו שהשד יודע מהיכן הוא קיבל את ההרגל, או שכל הרגל כזה, התחיל בהחלטה של מי שהוא מהמשפחה או מי שהוא בעולם, ואנחנו ראינו זאת הרבה פעמיםאו שראינו את זה אולי רק פעם אחת וזה עשה עלינו רושם בלי ימחה, ונכנס בנו בתור ציווי. זה נכנס בנו בתור הרגל שאם הוא מעיד בעיננו או בעיני אחרים על תכונה כמו נדיבות , יכול להיות שאנו או אחרים מנכסים/מדביקים זאת לעצמנו .


אני חוזר במחשבתי להצגת אירוע של הִתְגָלוּת לאורית (כך נקרא לה ), אני חושב שאם הדברים שהיא נאלצת לעשות עבור בעלה נראים לה כהקרבה כי פתאום מספיק שזה קוטע את החופש הבלתי-מופרע שהיה לה , כך שאפילו הפרעה קטנה זאת נראית כאסון, לאחר שהיא משתלטת על תחושת האסון כלומר יוצאת מהרגשת הפניקה של אסון היא מחליטה שזו בעצם הקרבה, כלומר היא מבייתת את האסון הנגרם על ידי הפרעה לחופש הרב שהיה לה , ומעבירה אותו להבנת ההקרבה שהיא עושה עבור בעלה המתקשה בבצוע מספר פעולות.


המנגנון הזה , של לקחת תחושה המשתלטת עלינו בפתאומיות, במצב שאין לנו שליטה עליו, כמו הרגשת פחד, או בהלה, או תחושת אסון שנפל עלינו , שנפל והגיח מולינו ללא הכנה ושאיננו מוכנים לקראתו ולכן הוא משתלט עלינו ולוקח לנו זמן לאסוף את עצמנו חזרה, לנקות את עצמנו מהתחושה הפתאומית ולהחליט בעצמנו מה זה היה , הוא מנגנון מופלא שבו אנו לרגע חשופים, נמצאים מול האמת שלנו הפנימית והתחושה האמיתית שאולי תפקידה בשבילנו היא לפתוח עבורנו בסוג של אלימות את תמונת נפשנו הפנימית או את העולם שבו נמצאת נפשנו ולראות אותה ישירות מולינו בהבזק שאולי אחר כך יתפתח ליכולת התבוננות ממושכת. במקום זה אנו ממהרים לסגת די בפאניקה מהזירה או משתלטים במהירות על עצמנו ומפרשים בדרך חדשה את האירוע שעברנו . זה אפילו לא לפרש הרגשה אלא לעשות לה שדרוג , העלאה בדרגה , האצלה לאחר שינוי טוטאלי או הכחשה טוטאלית של ההרגשה הראשונית שהשתלטה עלינו . למשל ההרגשה הראשונית שהשתלטה על אורית היתה בהלה על כך שהחופש המוחלט שלה הולך להישלל , לתמיד כפי שנראה לעין באותו הרף עין . יכול להיות שהיא חיה עם הפחד הזה בקירבה זמן מה . בהיותה אדם נאור ומוסרי היא יודעת שזה "לא בסדר" לחיות עם הרגשת הפחד כי זאת הודאה בכשלונה לעמוד לצד בעלה באש ובמים כפי שהבטיחה לעצמה כשהחיים היו אחרים, כמו שרבים וטובים בינינו (כי הרעים המועטים בקרבנו , מודים שברגע שמישהו ייפול עליהם למעמסה הם לא יהיו שם ברגע שלאחר מכן) אכן מבטיחים לעצמם, מי בלב בוטח שאכן כך יהיה ומי בלב רועד ומתפלל שזה לא יקרה לו כי אינו בטוח בכוחו לעמוד במעמסה. לאחר שהשתלטה על עצמה , השדרוג שנעשה להרגשת הפחד משלילת החירות הוא להביא את המצב הנפשי להרגשה של הקְרבה, הקְרבה הנובעת מאמונה שלמה במחוייבות שיש לה לקשר הזה המיוחד, והיותר ספציפי למחויבות שיש לה לדרך הזאת ששניהם הולכים בה . הדרך מבטיחה רק קושי ובעצם קשירתם אחד לשני (וכאן עולה בי ההרהור שאולי הגורל הועיד להם להיות צמודים ממש אחד לשני כמו הרבה זוגות, אך בגלל ששניהם לקחו דרך עצמאית ,כל אחד לחוד התפתח בדרך שלהם ונפגשו בבית בסופו של יום, והגורל הועיד להם קשר הדוק. מכיוון ששניהם "בגדו" בגורל שלהם , גזר עליהם הגורל , אם לא בחופש אז בכורח, להיות צמודים אחד לשני . וההצמדה נעשית במקרה זה דרך ההתחייבות הפנימית העמוקה של אורית , ומחלתו של הבעל הנזקק עכשיו לעזרה מבת הזוג שלו, כי אחרת לא יוכל להמשיך להסתדר בדרכו. וסופם שיהיו צמודים אחד לשני ללא יכולת להיפרד, אלא אם כן מי מהם יחליט שאת המעמסה הוא מטיל על מישהו אחר , מישהו שהוא תחליף לעזרה שלה, דבר שלפחות בתחילתה של דרך לא נראה לעין בגלל התחייבותה העמוקה של אורית .






לסיכום , אנו מדברים כאן על מנגנון שבא לכסות את היכולת להסתכל על הנפש פנימה . ההסתכלות על הנפש פנימה מתאפשרת לאדם רגיל בחיי היום יום רק בהפתעה גדולה כשהכרתו ותודעתו אינם מוכנים לקראתה. באירוע כזה, הנפש נחשפת לאורכה ואנו יכולים להתבונן בה . המנגנון הרגיל והמוכר שפועל בנו , בבני אדם רגילים , מכסה, מסלק, מנקה את רגע ההפתעה , בכך נסגר עולם הנפש בפני מבקריו והמכסה הוא רגש אחר , סוג של האצלה של רגש המתקבל על הדעת הערה של האדם.

סרט דוקומנטרי

סרט דוקומטרי , בו ילד קטן מתוק עד כדי בכי , מזכיר לי את הילדים שלי כמו שאני זוכר אותם דרך ההקלטות שהיו קטנים, מקוריים ומתוקים עד כדי כאב, כאב היום , כאב צורב כאב מתוק עד בכי, בכי תמרורים שאיני יודע מאין הגיע. גם לילד הזה מודדים את הגובה, הוא עדיין לא יודע שיגדל קצת , בעוד שנה , בעוד שנתיים , יתמתח עד קצה היכולת , ירים קצת את הראש , רק שיגידו לו שגדל יותר שגדל בעוד סנטימטר. איזו גאווה , שגדל בעוד סנטימטר , מה עם הגאווה שלי היום , במה אני גאה .


בודאי לא בזה שגדלתי עוד שנה, אולי בזה שאני עדיין חי ,בזה ש"אני לא נראה בן גילי"


לאנשים פשוטים נראה שיותר קל לראות את הגורל שלהם בהתגלמותו ובהשתלשלותו. הם מספרים את סיפור החיים שלהם לא בהשתאות שלא מבינה מה קרה , אלא דרך השתלשלות של הגורל שלהם. הרבה פעמים הם לא קוראים לו בשמו, גורל . רק מספרים בהשלמה את סיפור חייהם , כמו אותו בנאי שלא יכול היה לראות עגלת נכים גם לא כסמל על מכוניות של נכים, ונפל בנו מקומה 22 ונעשה לנכה המתנהל על כסא גלגלים, ואיך הוא מספר את העובדות המתאימות לסיפור והשתשלות הגורל, איך הוא רואה את הקשר למרות שאינו קושר במפורש. אבל מספר רק אתהשביל שבו מוביל אותו גורלו עד שהוא מגיע לקצה השביל של הגורל , בשביל אותו הוליך את השומע עד סופו , עד שהגיע לעוקץ הגורל .


סרט דוקומנטרי, הילד ממשיך להכמיר לי את הלב, אני כותב ובוכה, מה יש לי? יש בו בילד הזה משהו שזורם כל כך יפה . הנה הוא יושב במיטה , שותה מבבקבוק וכבר מדבר כל כך יפה בחן כל כך טבעי , בלי תסביכים , רוקד עם האבא בכזאת טבעיות שאני פשוט לא מסוגל להבין כזאת טבעיות , איך זה שאין מעצורים קלים אפילו איך זה שאין שביב של ביישנות או מעצור , הכל זורם בצורה המעוררת השתאות , אני לא מבין את זה , אולי כי מהמקום שאני הייתי ילד אף פעם לא ראיתי ולא חשתי דבר כזה בולט , שוטף וחסר מעצורים, אני לא מפסיק להשתאות ובודאי נראה טפשי , החזרה הזאת להשתאות , זה נוגע לי עמוק בפנים בלב החששני שלי במה שלא מעיז אצלי במה שמעיז אצלי שלקח לי שנים להתגבר עליו ולהיות מה שקרוי אדם משוחרר, אך אדם משוחרר שהיה לו איכפת נורא מזה שהוא לא , ועבד קשה בפנימו על שכנוע פנימי של העזה , של רציונליזציה למה לא חייבים להתרגש ולמה לא חייבים לפחד ולא לא צריך להיות משועבדים להבעת דיעה של אחרים עליך , לא על התשבוחות ובוודאי לא הביקורות ולא על דברים שליליים שיכולים להגיד , להגיד מתוך עצמם.. לא על גיחוכים , לא על ליחשושים חשאים המביעים וודאי ביקורת לא פומבית עליי , סוג של התבדחויות , סוג של לגלוג הנאמר בפנים רציניות