להתחקות אחר חלום להתעטף בהרגשה

בבוקר קמתי עם תחושה של חלום מעניין והצטרכתי לכמה דקות לשוב אליו כחלום, כמושג, למה קרה בחלום. לאט לאט משכתי אותו עוד קצת ועוד קצת , לא ממש הצלחתי לשחזר את כל השתלשלותו (עוד עכשיו צצים לי קרעי חלום קטנים בעוד אני כותב) אבל את העקרון שלו כן, והחלום נראה כך: לאחר שהחלום התפתח ועזב את נקודת ההתחלה, וההתחלה נראית כמספר שורות (שורות המופיעות על מסך נגיד) שבכל אחת מהשורות הראשונות הכתוב נגמר בציור גליל ירוק שוכב , השורות האחרונות נגמרות בכתוב כשכל אחת באורך שונה. מאחת מהשורות הללו של הכתוב בלבד מתחיל החלום . ההשתלשלות המפורטת של החלום אבדה ללא שוב , יש כאן רק שתי דמויות (נדמה לי שיחד עם עמוס גם אורלי) המקיימות סוג של מרדף כמו במים עמוקים אך למעשה זה בסביבה של חול . מדי פעם אני מסתכל על זה מלמעלה וזה נראה שטוח ללא עומק, כמו אי של דשא קטן בתוך סביבה של חול , לכר הדשא הדליל הזה יש צורה קצת כמו הכינרת אך הוא קטן, כמה מטרים סך הכל. ושוב אני צולל אל מתחת לכר הדשא לתוך עומק החול עצמו, אל הכל שצלול למטה בהרגשה של מים ורואה שכל אחד יורה לכוון השני אך לא יורה חיצים אלא נראה כמו כמה חוטי צבעוניים עבים (יותר כמו חוטי פלסטיק עבים) שנגמרים כל אחד בצבע שונה בצורה קופסה גלילית , לאחר שכיוון החלום הוא מלמעלה למטה והצידה ימינה, החלום נגמר בצד שמאל של זירת ההתרחשות , למעלה , כשעמוס בתור ילד קטן רוכב על איזה מרכב ברזל צבעוני הממוקם על בטון ופניו מופנים לכיוון ימין של הזירה וזהו מה שאני זוכר . מתוך זה עולות כמה תמונות וההרגשה של החלום , ובחלום למעשה אין רגשות שמפעמים כמו בהרבה חלומות , יש רק הסתכלות פסיבית על ההתרחשות מבלי שקורה משהו חוץ מזה שעמוס נשאר מוחשי לאחר החלום ואורלי נשארה רק בתוך ידיעה. וגם מסלול להתרחשות , מהצד השמאלי העליון של הזירה עם תמונת ההתחלה, בעיגול כלפי מטה מצד ימין, לאמצע הזירה , אני כל פעם רוצה להגיד מסך או דף כי כך נראית הזירה כשאני סוגר את העיניים אך בנוסף יש גם עומק. כאמור אין רגשות ואני צופה פסיבי בהתרחשות וכל מה שנשאר מהחלום הם קרעי התרחשויות שמאבדות את הקונטקסט ואת הכוונה וכל העומק ואת ההתרחשות . גם את ההרגשה ואת התחושה אני מאבד. ובכל זאת יש איזו הרגשה של הישגיות בזה שהחלום לא היה כשנזכרתי בו עם פקיחת העינים, והצלחתי לשחזר אותו. כי בדרך כלל מה שקורה , אני נזכר בחלום , הוא נפרש כהרף עין מולי לכל אורכו והתרחשותו ואחר כך נעלם ללא יכולת להשתחזר ואובד לנצח. נשארת רק התחושה האובדת של ההרף עין שרואה הכל. תוך כדי תקתוק על הקלידים הנמשך ברובו בעיניים עצומות , כי זו כתיבה עיוורת , אני מרגיש את הציפורניים מקישות על המנענעים ואני חושב שצריך לקצוץ את הצפורניים או לפחות לסדר אותם , שכחתי מה המילה מהדוייקת , אומרים לנטול ציפורניים? כי לנטול זה את הידיים , אני נזכר שקוצץ הציפורניים הטוב נמצא בתיק גב שאני לוקח לעבודה ואומר לעצמי שצריך לזכור להוציא אותו משם עם פקפוק ביכולתי לזכור זאת לאורך זמן , כי יש לי יכולת לשכוח דבר שהתחייבתי אליו, לאחר זמן קצר מאוד.


המחשבות לוקחות אותי לבתי וסכום שאני נותן לה מידי חודש וכל הקשור בזה (מעשייה ארוכה וקטנונית) וגם למאתיים שקל שאני שולף מהארנק ונוטל לה כל פעם שהיא מגיעה לתל אביב או כל פעם שאני מגיע לירושלים. ונדמה לי שאני מוציא את הכסף מהארנק כי זו סוג של מורשה שקבלתי מאמא שלי ואיזה התנהגויות יש לנו שהרבה מתוכם קבלנו, ולא נובעות מתוכנו כפי שהיינו רוצים לחשוב, לא מהחלטתנו והרגשתנו אלא , סוג של תמונה שנשארה איתנו מהורינו או מי ממשפחתנו שהשד יודע מהיכן הוא קיבל את ההרגל, או שכל הרגל כזה, התחיל בהחלטה של מי שהוא מהמשפחה או מי שהוא בעולם, ואנחנו ראינו זאת הרבה פעמיםאו שראינו את זה אולי רק פעם אחת וזה עשה עלינו רושם בלי ימחה, ונכנס בנו בתור ציווי. זה נכנס בנו בתור הרגל שאם הוא מעיד בעיננו או בעיני אחרים על תכונה כמו נדיבות , יכול להיות שאנו או אחרים מנכסים/מדביקים זאת לעצמנו .


אני חוזר במחשבתי להצגת אירוע של הִתְגָלוּת לאורית (כך נקרא לה ), אני חושב שאם הדברים שהיא נאלצת לעשות עבור בעלה נראים לה כהקרבה כי פתאום מספיק שזה קוטע את החופש הבלתי-מופרע שהיה לה , כך שאפילו הפרעה קטנה זאת נראית כאסון, לאחר שהיא משתלטת על תחושת האסון כלומר יוצאת מהרגשת הפניקה של אסון היא מחליטה שזו בעצם הקרבה, כלומר היא מבייתת את האסון הנגרם על ידי הפרעה לחופש הרב שהיה לה , ומעבירה אותו להבנת ההקרבה שהיא עושה עבור בעלה המתקשה בבצוע מספר פעולות.


המנגנון הזה , של לקחת תחושה המשתלטת עלינו בפתאומיות, במצב שאין לנו שליטה עליו, כמו הרגשת פחד, או בהלה, או תחושת אסון שנפל עלינו , שנפל והגיח מולינו ללא הכנה ושאיננו מוכנים לקראתו ולכן הוא משתלט עלינו ולוקח לנו זמן לאסוף את עצמנו חזרה, לנקות את עצמנו מהתחושה הפתאומית ולהחליט בעצמנו מה זה היה , הוא מנגנון מופלא שבו אנו לרגע חשופים, נמצאים מול האמת שלנו הפנימית והתחושה האמיתית שאולי תפקידה בשבילנו היא לפתוח עבורנו בסוג של אלימות את תמונת נפשנו הפנימית או את העולם שבו נמצאת נפשנו ולראות אותה ישירות מולינו בהבזק שאולי אחר כך יתפתח ליכולת התבוננות ממושכת. במקום זה אנו ממהרים לסגת די בפאניקה מהזירה או משתלטים במהירות על עצמנו ומפרשים בדרך חדשה את האירוע שעברנו . זה אפילו לא לפרש הרגשה אלא לעשות לה שדרוג , העלאה בדרגה , האצלה לאחר שינוי טוטאלי או הכחשה טוטאלית של ההרגשה הראשונית שהשתלטה עלינו . למשל ההרגשה הראשונית שהשתלטה על אורית היתה בהלה על כך שהחופש המוחלט שלה הולך להישלל , לתמיד כפי שנראה לעין באותו הרף עין . יכול להיות שהיא חיה עם הפחד הזה בקירבה זמן מה . בהיותה אדם נאור ומוסרי היא יודעת שזה "לא בסדר" לחיות עם הרגשת הפחד כי זאת הודאה בכשלונה לעמוד לצד בעלה באש ובמים כפי שהבטיחה לעצמה כשהחיים היו אחרים, כמו שרבים וטובים בינינו (כי הרעים המועטים בקרבנו , מודים שברגע שמישהו ייפול עליהם למעמסה הם לא יהיו שם ברגע שלאחר מכן) אכן מבטיחים לעצמם, מי בלב בוטח שאכן כך יהיה ומי בלב רועד ומתפלל שזה לא יקרה לו כי אינו בטוח בכוחו לעמוד במעמסה. לאחר שהשתלטה על עצמה , השדרוג שנעשה להרגשת הפחד משלילת החירות הוא להביא את המצב הנפשי להרגשה של הקְרבה, הקְרבה הנובעת מאמונה שלמה במחוייבות שיש לה לקשר הזה המיוחד, והיותר ספציפי למחויבות שיש לה לדרך הזאת ששניהם הולכים בה . הדרך מבטיחה רק קושי ובעצם קשירתם אחד לשני (וכאן עולה בי ההרהור שאולי הגורל הועיד להם להיות צמודים ממש אחד לשני כמו הרבה זוגות, אך בגלל ששניהם לקחו דרך עצמאית ,כל אחד לחוד התפתח בדרך שלהם ונפגשו בבית בסופו של יום, והגורל הועיד להם קשר הדוק. מכיוון ששניהם "בגדו" בגורל שלהם , גזר עליהם הגורל , אם לא בחופש אז בכורח, להיות צמודים אחד לשני . וההצמדה נעשית במקרה זה דרך ההתחייבות הפנימית העמוקה של אורית , ומחלתו של הבעל הנזקק עכשיו לעזרה מבת הזוג שלו, כי אחרת לא יוכל להמשיך להסתדר בדרכו. וסופם שיהיו צמודים אחד לשני ללא יכולת להיפרד, אלא אם כן מי מהם יחליט שאת המעמסה הוא מטיל על מישהו אחר , מישהו שהוא תחליף לעזרה שלה, דבר שלפחות בתחילתה של דרך לא נראה לעין בגלל התחייבותה העמוקה של אורית .






לסיכום , אנו מדברים כאן על מנגנון שבא לכסות את היכולת להסתכל על הנפש פנימה . ההסתכלות על הנפש פנימה מתאפשרת לאדם רגיל בחיי היום יום רק בהפתעה גדולה כשהכרתו ותודעתו אינם מוכנים לקראתה. באירוע כזה, הנפש נחשפת לאורכה ואנו יכולים להתבונן בה . המנגנון הרגיל והמוכר שפועל בנו , בבני אדם רגילים , מכסה, מסלק, מנקה את רגע ההפתעה , בכך נסגר עולם הנפש בפני מבקריו והמכסה הוא רגש אחר , סוג של האצלה של רגש המתקבל על הדעת הערה של האדם.