העין

ביום רביעי נסעתי לאלי לכפר יהושע כדי שיפרטרט אותי . אלי שמיר, צייר בעל מוניטין , גאוות הכפר , סיים זה מקרוב הרצת תערוכה מרכזית במוזיאון תל אביב במשך ארבעה וחצי חודשים כאשר כל יום עברו בתערוכה כ 1000 איש , תופעה ראויה ,וכל זאת ללא משרד יחסי ציבור וללא רעש חיצוני. מפה לאוזן עברה השמועה על התערוכה שאפשר להבין ולהנות , כל אחד. תמונות של ארץ ישראל (עמק יזרעאל) ושל אנשי ארץ ישראל כמוטו קבוע. תמונות שרצות בין קודש לחול, בין הגלוי לנסתר, בין הבולט לשָקוּע . יצירות הרצות בין קטבים שונים ומחוללות בריצתן זו, הלוך ושוב של הנפש, של המחשבה, וגורמת לאנשים של חול ושל יוםיום לדבר דיברי קודש , שפה של שבת מהבילה משפתיהם ורוחם מתעלה ומתלהבת כשהם עוברים מציור לציור. לסופה של תערוכה הם מגיעים לאים עם רוח מרוממת , שמחים לעזוב מפאת כובד הדברים שאינם עוברים לתוכם ביוםיום וממאנים לשחרר את הרוח שנחה עליהם, ממאנים לחזור ליוםיום הרגיל כי נגעו כאן ברוח גבוהה המרחפת על פני תערוכה (וקצרו המילים מלדבר בשבחה) שכזאת . ומי שהולך באוהלה של תרבות יכול להשתכר מניחוחה והמרחק בין שֹכרה לרוח קצר הוא, ומבלי משים ניתן לעבור מאחת ולהמשיך בדרך השנייה עד תומה. יש להניח כי חלק גדול מן האנשים יצא בהתרוממות רוח וייתכן כי בשבילם חד היה אם ההתרוממות משכרה היתה או מהרוח עצמה.



אלי תיאר את ימי התערוכה כמו כל אדם הנזכר בגעגועים באחד מהחלקים היפים, המרוממים בחייו. הוא היה מנהיג את שיח האמנים בתערוכה כפעמיים בשבוע, חוויתי סיור אחד איתו, והיה זה מסע בין כוכבים ועננים. נקלעתי במקרה לסיור זה עם שנים מידידיי (הגענו לתערוכה לתומינו) והצטרפנו בחדווה רבה לסיור כמוצאים שלל רב. בתוך קהל השומעים היו רבים מאנשי כפר יהושע בהווה ובעבר. חוץ מהחוויה של הסברים מהמקור של הציורים , הכוונות והסיפורים שמאחוריהם , היה תענוג מיוחד להפגש עם אנשים מעבר ילדותי , להנות ממפגש שמח שנובע מקפיצה מהעכשיו אל הזכור, פער של עשרות שנים , למתיקות שנשארת (אני מקווה שבשביל כל אחד...) מהילדות והנערוּת והכנסתה למפגש המחודש והמפתיע . יש וודאי גם העצמת השמחה מעצם ההפתעה. אני זוכר היטב את השמחה הקופצת עליי ומחלחלת לתוך גופי כשראיתי , אחד ועוד אחד מהאנשים שאני מכיר, כל כך מרחוק. פשוט שמחה גדולה , כי האנשים בפגישות מקץ שנים, מאירי פנים עד למאוד. הפגישה מלווה בחיוך גדול רחב , ואם עדיין נשאר משהו מושבניקי באדם, מלווה גם ב"אהלן" רחב ולבבי המתלווה לחיוך הגדול . עבור אמנים רבים , בייחוד אלו העובדים לבד, ציירים פסלים, משוררים סופרים, פילוסופים, מפגש עם קהל הוא פיצוי מה (או המשך עינוי...) לבדידותם ביצירה. ההשתקעות בתוך היצירה שכמעט אין לה מקום נוסף לאחר, ההשתחלות הזאת לתוך עולמות אחרים קורית שהם לבד, והשיח הפנימי קיים בינם לבינם וכה אינטימי שכמעט לא מאפשר דיבור אמיתי עם אחר. היציאה החוצה מעולם טעון מבקשת חלוקה ופיזור של כל שהצטבר , עם האחר , אם הרבה אחרים. וכמו בהרבה מקרים לא פחות מהקהל הצמא להסבריו של האמן תוך ביקור בתערוכה , צמא האמן לחלק את הממצאים ששאב ממקורותיו העמוקים עם הקהל הרחב, שכן זוהי תרומתו לא פחות מציוריו. הרבה אנשים הולכים גם כסומא בארובה וגם כתועים ביער עבות בבואם לתערוכה . בואם לתערוכה הוא פרי השתוקקות ואינו מבטיח כי השתוקקות זו תבוא לסיפוקה בתערוכה עצמה. הרבה פעמים זו נשארת לא מסופקת ,נשארת כבור שנפער המחכה להתכסות, עם חוסר שלא נענה , ותקווה למצוא משהו במפגש הבא. וכך הולכים אנשים מציור לציור ובוודאי בונים בתוכם תמונה מסויימת של השתקפות הציורים ותשובה פנימית אליהם או בניית שאלה אליהם , וייתכן כי גם תשובה וגם שאלה מלווה ציורים רבים . התחושה הכמעט קבועה היא של חוסר סיפוק בהשלמת ההבנה או השלמת תמונה פנימית, שתכסה באמת את חווית התמונה. תכסה אותה בחוויה שתהיה עמוקה מספיק כדי לא לחפש הלאה , חוויה שתהיה מובנת, שירגיש הצופה שהבין את מהות הציור הגלויה והנסתרת ושהחוויה תהיה שלמה מכל צדדיה. אין דבר כזה! . אני לא מכיר מנסיונם של אחרים ומנסיוני שלי חוויה שלמה וגמורה במפגש עם ציורים בתערוכה, ואחת היא אם מדובר בקלאסיקה או באמנות בת זמננו (באמנות בת זמננו מרגישים יותר אבודים , הלא כן?) שיחת האמן באה לגשר ולפצות על התהום והשקיקה איתן מגיע הצופה ובאה להעמיק את חווית התמונות את חוויה הרגע של מעמד התערוכה והמפגש עם הדבר האמיתי. הצייר הוא הדבר האמיתי ביותר בציורים , האין זאת?. הוא המבשר של הציורים, הוא הנביא של הציורים , הוא פרשן הנעלם שבציור , הוא נותן כמעט את כל התשובות לשאלות האילמות שבתוך כל אחד ואחד מהצופים. הוא האביר על הסוס הלבן של צופי התערוכה,


בהסתכלות על השובל המשתרך של הקהל אחר התנהלות הצייר בתערוכה (וכדאי לעשות זאת ממעוף הציפור , ואם אין ציפור אז ממעוף יבחוש) רואים את המשתוקקים ביותר קרובים ביותר לצייר וגומעים כל מילה כל הגה כל מבע כל מחווה שלו כמה שיוסיף להסברו, רואים גם את השאר וזה מזכיר, למשל, התנהלות הדבורים אחר מלכתן , ילדים רכים אחר החלילן מהֵמְלִין ועוד. בכל מוביל יש מאבקת הקסם אליו משתוקקת ליוייתו.


ישבנו אחד מול השני , הצייר עם בד הקנבס מתוח על מסגרת, כן הציור וסט הצבעים על הפָּלֵטָה , מוכן, ואני קצת מתוח על כסא. דיברנו על המון דברים עד אשר היה צריך לצייר את הפה כדומם, ואז שתקתי והוא צייר, וזה היה קשה. הקירבה הפיזית היא גדולה ואני נוגע באני, וזה לא פשוט. איני יכול לזכור את כל שדיברנו . דיברנו על הספר "העין והרוח" של מארלו-פונטי הפילוסוף, שכתב על חיבור בין פילוסופיה וציור למרות ולאחר שמקובל היה לחשוב שעולם הפילוסופיה אינו נוגע לעולם האמנות בגלל היחס השונה לתיאור החיים. זה הספר הראשון , כך טוען המקדים חגי כנען שבו מאחד הפילוסופ את הציור עם פילוסופיה, ולכן ספר זה מאומץ כה בחום על ידי ציירים . הוא גם מסביר או נותן נקודת הסתכלות המאפשרת לציור לעוף מעבר לאמנות גרידא. הוא נותן לציור להיות חלק מהחיים ( איזה חלק, זו השאלה האחרת וזו יכולה להיות השאלה הכבדה יותר) למרות שההגדרה היכן הציור הוא חלק מהחיים , ההשמה הגיאוגרפית או הגרפית שלו לעומת החיים, יכולה להיות מקור לאי הסכמות או להשקפות שונות , הכל לפי תפיסת האמן.


ספרתי לאלי על החוויה החברתית שהייתה לי, המפגש בעיר גדולה, של תערוכה ציורים על הכפר והעמק , צייר מהכפר ואנשים מהכפר. היתה שם בועה כזאת הנמשכת ועוטפת את כל המעמד והבועה הזאת היא בועה שיש בה את משהו מהכפר, כעין שלוחה של הכפר במקום שונה (במקרה זה בתל אביב אך היה יכול להיות בכל מקום בעולם), לרגע כשנכנסתי לבועה זאת , שהיה בה אוויר של כפר יהושע והיה שם את החום וההיכרות של האנשים מהכפר והיו שם את החיוכים , אותם החיוכים מאירי הפנים של פגישה קרובה בעיר רחוקה.  
    דיברנו על זוגיות ועל לחוד , דברנו על התאוויות ועל חוסרן , על קשיים להגיע לדברים בהם אנו חפצים. על משפחה, שלו, שלי. קצת על ההסטוריה בה נפגשנו בעבר , גם בארץ וגם בבוסטון, ועל המשכם של הפגישות, איך זה נמשך אצלו , נמשך אצלי. קצת על הלימוד בבצלאל ואורנים , על החזרה לכפר , לחיים בכפר אחרי שנדמה היה כי החוט המקשר ניתק וכל מקום לדרכו . דיברנו על הרבה צדדים של החיים שלנו. היו עוד התרחשויות סמויות , מין חוטים המתמשכים בינו וביני שיש להם חיים משלהם , התרחשויות משלהם והם מעניינים משל עצמם ויש להם את החיים ואת הסיבות משל עצמן , ושנינו כמובן הרגשנו בהם ואפילו נגענו קלות , לא הרחבנו (אולי כמתבקש ממפגש כזה) ואולי השארנו את זה כמו כתם שבו לא נגענו והוא נשאר לא גמור , לא סגור, לא פתור (אני יכול רק לדבר בשמי), אחרת מהכתמים שאותם עברנו, דומה לציור , שבו כתם נוגע בכתם ויוצר עולם שהוא רושם כל הכתמים, אמירה של כל הכתמים (ובין הכתמים , זו המוזיקה, כמו שאמר אלי , כל כך יפה בעיני...) גם יחד וכל אחד לחוד .


היה פורטרט נפלא , שקבלתי , מתנה, יפה , נוגעת , זוכרת, מודה אני.