כל אחד עולם ומלואו

 

אני יודע שכל אחד הוא עולם ומלואו, מלא בדברים מופלאים שנעשו ונחשבו ונרגשו, ומלא בנבטים שלקראת, שעדיין לא נעשו לא נחשבו ולא נרגשו, אבל יש שם מלא, מלא וגדוש, מלא ולמעשה ללא סוף. דברים שצומחים מהאין, דברים שצומחים מקודמיהם. דברים שמטפסים אחד על השני. כל אחד מלא וגדוש בדברים, שאם רק היה מישהו מצליח לדובב את הדברים הללו החוצה לעולם, היה נשפך משם זרם כמו סכר שנבקע ומציף את כל סביבתו.

מתוכי אני מרגיש בייחוד איך הדברים לא יוצאים החוצה. יש מקרים בודדים בהם משהו  או מישהו פותח את חזי לרווחה ואני רואה כמה דברים יפים ומיוחדים יש שם, והם יוצאים ושופעים בשמחת ההתגלות החוצה, ואני מרגיש שאני יכול לשבת כך כל החיים והדברים פשוט יזרמו דרכי החוצה ובאיזו דרך פלאית הם יתרקמו בתוכי מחומרים לא ידועים ברובם, ויווצרו כחדשים ובעצם אני יודע שאינם חדשים הם רק נרקמים עכשיו כי בא תורם אבל הם מחכים הרבה זמן וכאילו כל העולם זורם דרכם ואיתם, וכך זה אצל כולנו.

וכמו שאני מדבר לפעמים עם אנשים על דברים שאינם ביומיום, ועולים דברים נעלמים שהם לא רק דברים שיש להם תיאור אלא עולים גם רגשות שאין להם תיאור והם קיימים, ועוד איך קיימים, קיימים חזק ללא יכולת להתעלם מהם, אך אין להם תיאור. הם רק קיימים שם, מהותם מול מהותך, תמציתם מול תמציתך, דמותם הבלתי נראית מול הבלתי נראה  שבדמותך.

וכל כך חבל, כי כל אחד הוא עולם ומלואו, שאי אפשר לתאר. אין אף אחד מיוחד בזה לעומת האחר. ולמעשה כל אחד מיוחד בעצמו מול האחר. וחבל שאי אפשר להוציא דברים לאור (זתומרת, יש אנשים שמוציאים לאור, אבל זה חלק אפסי וקטן, אבל הם מאוד מוכשרים ויכולים להוציא מתוכם את אותו חלק אפסי לעולם, שלא רבים יכולים לעשות כמותם), אי אפשר או אולי כיום ועד היום לא היה אפשר להוציא את העולם הפנימי שלהם, את כולו, לרשות הרבים לרשות של אותו יחיד.

 וזה צער גדול מאוד, צער בלתי נדלה ממש כמו אותו עולם בלתי נדלה שבתוך כל אחד ואחד, זה צער שמונע מאתנו להיות עשירים גדולים להיות הכי עשירים שאפשר ויחד עם זה לאף אחד לא יהיה חסר, כולם יהיו עשירים, כולם ישאו את עשרם מולם.

נכון, אפשר שלא יהיה יותר חוסר פנימי והאדם לא ישאף הלאה, ליותר. אפשר שיהיה דבר כזה. אבל דבר זה לא נגמר, לא נדלה, קיים תמיד. הוא תמיד יהיה ותמיד בתנועה ותמיד דינמי אז אולי לא יגיע מצב של די, של נגמר, של תנועה שנעצרה.

אבל עדיין, התשוקה הכואבת להתנסות בעולם ומלואו הלא-נדלה, הידיעה שהוא קיים שם בתוכי בתוך כל אחד. הידיעה שאפס קצהו נגלה לעין אך מלוא עושרו נשאר גנוז כואבת, חבל. היא עותקת נשימה, היא קוצר נשימה. למה בעצם. למה זה כך, למה באיזה מקום זה חייב להיות כך, כי הרי, עובדה, זה כך ולא ההפוך שלו.

אולי יש אנשים שיש להם תשובה או תשובות למצוקה הזאת. אבל לא בטוח שאני או אחר רוצים לשמוע את התשובה הזאת. כי התשובה היא מענה לאיזו שאלה. וכאן אין לי שאלה יש בי צער גדול מאוד על דבר ענק שנחסך ממני שנחסך מכל אחד. התשובה לא תתן את הפתיחה, לא תאפשר את ההשתאות את השפע את העושר את האושר את העיניים הנוצצות בגלל ולקראת.

וכך זה יישאר בינתיים. ללא פתרון, חיים רגילים (הכל יחסי 😊) מלאים יותר ומלאים פחות, בעוני או בעושר. בצער או באושר, נחזור שנית או לא.

אני יודע מה אעשה בינתיים, פשוט אחכה ("כחכות רחל לדודה"). הרי אני ממילא מחכה כל החיים.